הטלפון רטט, ושלושה שוויצרים מעונבים, אם רק יכלו, היו יורים בי. לוקח זמן להבין אותם, אבל לאט לאט אתה לומד, במיוחד כשאתה עושה אתם משא ומתן ארוך, לזהות מתי הם כועס

טוב, לכל דבר טוב יש סוף. אז מחר יתפרסם הסיפור האחרון שבאמתחתי. נכון – יש עוד כמה

היה לי בוקר מטורף. התחיל עם סידורים רגילים והמשיך לתוכניות גרנדיוזיות. התחיל, כמו כל בוקר, עם הסנדוויצ'ים לילדים, וההקפצות לבתי הספר

למיטב זכרוני, כשאני עובר על 54 הסיפורים שפרסמתי עד כה, כתבתי על נושאים שונים ומשונים ו(רק) שלושה סיפורים על מוות. ישנו הסיפור על מותו של איתן כוכבי, המסופר מעינ

"בהתחלה היו הבבלים" אני חושב, לפי המבטא שהצלחתי לקלוט במשפטים המועטים שאמר, שיש לו קשר משפחתי לחבל הארץ הזה. בעיטה. "אחר כך באו האשורים" אני לא כל כך בטוח שזה ה

יש לומר את האמת – התלבטתי לא מעט לפני שהחלטתי לפרסם את הסיפור של מחר. כל פעם הסתכלתי עליו, חשבתי קצת, חששתי יותר ודחיתי את פרסומו. ולא, עדינה, הוא לא גס

עכשיו, עם כל הבלגן הזה מסביב, לתת הסבר הגיוני, אני לא יכולה. וזה לא שאני לא רוצה. רוצה

השנה האחרונה היתה ממכרת במידה מסוימת. זאתומרת – לקום כל יום שישי בבוקר, לזכור לפרסם את הסיפור שערכתי ששבוע הקודם, להפעיל את goo.gl כדי ש,כפי שאיילת היקרה לימדה

"סליחה, אדוני, אתה ישן או משהו כזה?" האיש הגדול לא זז. הכדור צריך להיות מתחת לבטן הגדולה והשעירה שלו. אלון ראה אותו עף לשם

יש לי כמה סיפורים שהם לא כל כך סיפוריים. יותר סוג של הרהור טיפה ממושך. מן אטיוד שכזה