את הסיפור של מחר נא לקרוא עד המילה האחרונה

קראתי כמה וכמה ראיונות עם סופרים על הכתיבה. יש אמירה שחוזרת בהרבה מאותם ראיונות. שילוב של שתי אמירות ליתר דיוק : סופרים הם שקרנים מדופלמים היא הקביעה הראשונה, וכל מה שכותב סופר הוא שוב ושוב הסיפור של חייו עצמו היא השניה. אז רק קצר לגבי השקרנות הפתולוגית – אין ספק שזאת אמת. לא בחיים עצמם, חברים יקרים. אני מדבר על הכתיבה. אין דרך אחרת להסביר את היכולת ליצור אמינות והזדהות של הקורא בלי יכולת להמציא התרחשויות אמינות. אבל הפעם אני רוצה לדבר יותר על האמירה השניה. אז מבחינתי – יש כמה דברים מפחידים בכתיבה. חשיפה לביקורת שלילית למשל. אני כל פעם נותן כדוגמא את הילד ההוא, שעמד עם אימא שלו מולי, בדוכן של כנרת בשבוע הספר, ואימו הציעה לו לקנות את הספרים היפים האלה שלי. הזאטוט עיווה אפו ואמר "קראתי את הספר

המחסן של סבא-טאטו (בחולם)

אומרים שכל התערבות מורכבת משני אנשים : אחד רמאי אחד ואחד טיפש. חודש אחרי שהייתי בן שמונה, בערב יום כיפור, כשעוד לא ידעתי שככה זה בהתערבויות,

אישי הישן

בשעה שתים עשרה הגננת התקשרה. לרותם כואבת הבטן נורא. היא חושבת שיש לו חום

חצי החלון שלי

צלצול הטלפון העיר אותי משינה עמוקה. אחרי שלושה לילות חסרי שינה כמעט לחלוטין, העייפות הכריעה אותי, ועם העיתון על הפנים, בכורסא שלי בסלון, פשו

סיפורי העבודה שלי

אחת לכמה זמן שואל אותי מישהו אם אני עושה משהו חוץ מלכתוב ספרים. השאלה די משעשעת אותי. נכון שאני לא כותב שום פוסט על מקום העבודה שלי

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.