קצת יותר מדי ג'ינג'ר

נדי התעטשה. יותר רחשוש מאשר עיטוש מבוגרים. שמיכה כתומה מכסה אותה עד סנטר, כובע צמר לבן לראשה

חרטה מאוחרת

האחות נחמה שוב הצליחה להפתיע את ראובן. כל כך בשקט היא מסתובבת. רגע אתה לא שם לב, והיא מופיעה מאחוריך, בנעלי ההתעמלות הלבנות שלה, במדיה הלבני

על חשבונות שאנחנו עושים

הטריגרים לסיפור של מחר הם שניים, אך הם אישיים מכדי לדבר עליהם בפורמט הזה. שניהם נוגעים לשנה האחרונה של חייו של כל אחד מהורי. הדבר שמאחד את שניהם הוא החיטוט בעבר והניסיון לפתור לעצמך את עברך. הרצון לעזוב את העולם הזה עם הבנה והשלמה עם מה שקרה לך או מה שעשית לאחרים. בשורה התחתונה שני הורי עזבו את העולם הזה עם חשבונות לא סגורים עם אירועים מעברם בנושאים הקשורים לקשר בינם הקרובים להם. והעניין הזה טרד וטורד את מנוחתי. האם גם אני אהיה כזה? הרי גם אני מוצא את עצמי חושב על דברים שקרו בעבר, ואני מאד מסוג האנשים שנוטה להניח לעבר ולרוץ קדימה. אני שוכח המון ודי בקלות וחי מאד בשלום עם דברים שעשיתי או שעשו לי, כולל פגיעות לא קלות כלל (בזמנן). מצד שני, יכול להיות שאני מרמה את עצמי. אני עדיין – אני מקווה – ר

בקצב הזה, עוד חמש שנים, דיקאן

"פיט טאונסנד, אלן סנדרלנד והשפעתם על ניק הורנבי; או למה ניק הורנבי נשאר תקוע בשנות הששים?" כך נתקלתי בדורון בפעם הראשונה. עוד שנת

אני, סינתיה ואן

מאיפה צמח הסיפור של מחר? גם הפעם אני יודע ומוכן לשתף. שניים אשמים : מייק ניקולס והמורה לאנגלית, שאני לא מצליח לזכור את שמה (עומרי אומר שקראו

האצבעות העדינות של מאשנקה

ארז נאנח. החריקות האלה של המעלית יגמרו ברע. אם הם מתחזקים את המעלית הזאת כמו שהם משקיעים בחומרי הבנין שלהם, יום אחד אני אפול ואשבור את הראש

אני והעליה הרוסית

את הרגעים בהם נולד הסיפור של מחר אני זוכר בדיוק. יש לו שני מקורות. האירוע המיידי שהוביל לכתיבתו היה כשחזרתי בערב חורפי מיום הורים בבי"ס תיכון חדש בצפון תל אביב, בו למדו שני בני (נדמה לי שזה היה יום ההורים של יובל, אבל אני לא בטוח. אולי של עודד. לך תזכור. למי שירצה, בפרטי לגמרי, אני אספר מה היה שם, ביום ההורים האחרון, בכיתה י"ב, של עודד. מה אני אמרתי אחרי שכל ההורים שבחו בלי סוף את ילדיהם). באותו זמן נבנתה השכונה החדשה בעברה השני של דרך חיפה/נמיר, ששמה הוא, למיטב הבנתי, שכונת טופ ג'י. מספר מגדלי פאר היו באמצע בניה והמקום היה עמוס במנופי ענק. העבודה שם היתה סביב לשעון, ולכן זרועות המנופים, גם בשעה תשע בערב, עבדו במרץ, מעלות חבילות ברזלים וחומרי בניה לפועלים בקומות הגבוהות. הסתכלתי למעלה וראיתי

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.