כנפיים

את קובי רובינשטיין היכרתי כשכבר היה כבד מכדי שאאמין לסיפורים שלו על הצבא. איך יכול להיות שהאיש הגדול הזה, סמנכ"ל התפעול המגושם שלנו, שנראה סביר רק בחולצה שחורה גדולה, וגם זה רק בתנאי ששוליה מחוץ למכנסים, היה פעם רזה ושרירי? הרי אין אומלל ממנו בכל פעם שמגיעים אורחים מחו"ל לפגישות בהנהלה, והוא נאלץ לחנוט את עצמו בחליפה ועניבה. השתכנעתי רק כשהראה לי תמונה שלו מתקופת הצבא, עומד עם כמה חברה' על שפת הים בעתלית, כנפי צלילה משוננות מוצמדות בדרך פלא לחזותיהם השעירים החשופים. בהתחלה היה קשה לזהות את קובי בין חבורת יפי הבלורית המחוייכת. רק כשסרקנו את התמונה, והגדלתי אותה לעשרים ושבעה האינטש של מסך המחשב, הצלחתי לזהות את העינים והחיוך שנשארו גם היום תחת השיער הדליל והלחיים התפוחות. "אז עכשיו אתה מאמין ל

על תוספות מיותרות לסיפורים

טוב, אז אחרי השבועיים האחרונים, המעט כבדים, הפעם החלטתי ללכת על משהו קליל. יש לי כמה סיפורים קצרים קלילים כאלה – "עכבר קטן", &quot

פיוס

הפגישה התנהלה טוב מהצפוי. היא לא חשבה שזה יהיה כל כך קל. היתה לה הרגשה שכל הערוצים, שנאטמו לגמרי בחודשים האחרונים, נפתחו

מוכרח לישון עוד קצת

הדרך הביתה היתה ארוכה. כבר ארבעה שבועות מיכה לא היה בבית, וגם היציאה הזאת הסתדרה רק ברגע האחרון. פלוגה בית קיבלה ריתוק על הפקרת נשק, ולפלוגה

זהירות – לא סיפור רגיל

הסיפור הזה נכתב במהלך קורס כתיבה יוצרת שלקחתי לפני משהו כמו 14 שנים. כיום אני לא זוכר אם הוא תוצאה של מטלה, ואם היתה מה היתה המטלה, או שזה ס

חצי שעה פגישה, ללא נושא

זה לא חדש אצלי, העניין עם הסימנים המעידים. אני רגיל לאתר ולמספר אותם. ככל שהם מצטברים, אני נעשה פחות רגוע

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.