בארבעת החודשים האחרונים מצאתי לי עיסוק חדש. בנוסף על כתיבת חומר חדש, שזה מה שמצפים ממני "על באמת", בהוצאת כנרת (כלומר – ספר חדש),

זה סיפור אהבה אברך צעיר, מתקשה לדחוס לחולצתו הלבנה כרס הולכת ותופחת, נרתע למשמע הגיטרה העצבנית של קירק האמט. טוב מאד. שיפסיקו ללכת על הכביש

קראתי כמה וכמה ראיונות עם סופרים על הכתיבה. יש אמירה שחוזרת בהרבה מאותם ראיונות. שילוב של שתי אמירות ליתר דיוק : סופרים הם שקרנים מדופלמים היא הקביעה הראשונה, וכל מה שכותב סופר הוא שוב ושוב הסיפור של חייו עצמו היא השניה. אז רק קצר לגבי השקרנות הפתולוגית – אין ספק שזאת אמת. לא בחיים עצמם, חברים יקרים. אני מדבר על הכתיבה. אין דרך אחרת להסביר את היכולת ליצור אמינות והזדהות של הקורא בלי יכולת להמציא התרחשויות אמינות. אבל הפעם אני רוצה לדבר יותר על האמירה השניה. אז מבחינתי – יש כמ

אומרים שכל התערבות מורכבת משני אנשים : אחד רמאי אחד ואחד טיפש. חודש אחרי שהייתי בן שמונה, בערב יום כיפור, כשעוד לא ידעתי שככה זה בהתערבויות,

כשאני מסתכל על כל הסיפורים שהצטברו אצלי נראה לי שאם ייצא יום אחד ספר הסיפורים יהיו לו 4 חלקים : זכרונות מחיפה, סיפורי עבודה, סיפורי משפחה וש

בשעה שתים עשרה הגננת התקשרה. לרותם כואבת הבטן נורא. היא חושבת שיש לו חום

אמרתי ואני חוזר - אני מכור לתגובות שלכם. הן הכי חשובות לי. למענן אני כותב את הבלוג, ואם אתם רוצים להיות נחמדים אלי – אנא, הגיבו!! אז מירי, מ

צלצול הטלפון העיר אותי משינה עמוקה. אחרי שלושה לילות חסרי שינה כמעט לחלוטין, העייפות הכריעה אותי, ועם העיתון על הפנים, בכורסא שלי בסלון, פשו

אחת לכמה זמן שואל אותי מישהו אם אני עושה משהו חוץ מלכתוב ספרים. השאלה די משעשעת אותי. נכון שאני לא כותב שום פוסט על מקום העבודה שלי