שביתת עובדי הזבל נכנסה לשבוע השני. ברדיו אמרו שהמשא ומתן תקוע, והסוף לא נראה באופק. למות מהם

הסיפור של השבוע חוזר לחוויות הפרידה מההורים. אני יודע שיש כל מיני סוגי פרידה. לא חוויתי את הקצרה, הפתאומית, כשההורה מת ממש צעיר

בלילה ראיתי עכבר קטן רץ לאורך ארונות המטבח. החדר היחיד בו אנחנו משאירים אור בלילה. הילד פוחד להרדם כשכל הבית חשוך וככה, עם פס האור הצר במסדר

הסיפור של מחר הוא כמעט לא סיפור. מן איטוד שכזה. יש לי כמה כאלה, והם באמת קצרים וחביבים

דובל’ה היה הראשון שאיתר את הפולש. בהתחשב בעובדה שאף אחד לא ידע מתי הוא בכלל סוגר את המחשב ומתנתק מהאתר, עובדה זו לא הפתיעה איש. הוא מיהר לשג

קודם כל, לכל מי שיבוא אלי בטענות, אחרי שיקרא את הסיפור של מחר, שאני רוכב על גל מפגשי המחזור של ימינו (כתבות אמנון לוי וכיו"ב) – הסיפור הזה נכתב לפני קצת פחות מ-15 שנים. לפני אפילו שכתבתי ליובל את "הסיפור המושלם" המקורי. אז לא גל ולא נעליים. אני ה"מפגשי מחזור" המקורי. איך אני יודע מתי כתבתי אותו? כי אני זוכר בדיוק את הטריגר שהוביל אליו. וככה זה הלך : הימים ימי ראשית האינטרנט המסחרי של ימינו. קווי חיוג רגילים, יוזר וסיסמא, תופס לך את קו הטלפון, חיוב לפי דקות שימוש ונפח. אין סמר

היה ערב ראש השנה. אהרון ירד עם פח האשפה. תעשה משהו במקום להסתובב לי כל הזמן בין הרגלים במטבח כשאני עובדת, אמרה לו אורה, עוד מעט הילדים באים,

לסיפור של מחר שלוש רגליים : הראשונה קרתה במעלית בבניין התאומים ברמת גן. עבדתי אז בחברת ג'ון ברייס סיסטמס (לא הג'ון ברייס הדרכה שאתם

ציפיתי למישהו משונה. לא קרניים או גיבנת או משהו קיצוני כזה. לא צריך להגזים. משהו קטן. נגיד – גמגום. קוצר ראיה קיצוני. ביישנות מוגזמת. משהו ע

אני משער ששמתם לב שהסיפורים שאני מפרסם הם מתקופות שונות של חיי. בכל זאת – התחלתי לכתוב אותם לפני 16 שנים וגם אז כתבתי לעתים על דברים מהעבר ה