רונית התקשרה כשהייתי במקלחת, מתרחץ אחרי העבודה בגינה. רינה מתכננת את השבתות באופן מדוייק. כל שבת והתוכנית המיוחדת שלה

התקשיבו רגע, אני צריך רגע של כנות. אני אמנם כותב את הדברים בשם עצמי, אבל יש לי הרגשה שאני מייצג די בנאמנות את כל היוצרים באשר הם : אני אלדד

אותה קומה, אותה בלורית שיער. עבר זמן קצר מדי מאז יום הזיכרון, והשירים האלה לא יוצאים לי מהראש. יום שבת, שמונה בבוקר

הסיפור שיתפרסם מחר הזכיר לי שני דברים ששמעתי מסופרים אחרים. הראשון היה מפי אחד הגדולים : או עמוס עוז או א.ב

זו היתה חרא של תקופה. חשבנו שההידרדרות תיפסק מתישהו, אבל היא לא. שנים של תקווה גדולה התחלפו בשנים של ייאוש הולך ומעמיק

אחד הדברים החביבים בבלוג הזה הוא לראות מאיפה מגיעות הכניסות לקרוא את הסיפורים (ובואו נעזוב את הכניסות מישראל). אז נכון שהשיא מגיע משני מקומו

ממש לפני שהגיע לתחנת האוטובוס, יואב נזכר שהוא שכח את הכרטיסיה בבית, בחדר שלו על השולחן. אימא הכריחה אותו להחליף בגדים כי היא התעצבנה שהוא שו

הרבה פעמים ילדים (גם מבוגרים, אבל פחות) שואלים אותי איך נולד סיפור.אז לגבי הספרים –ספר נולד מדם, יזע ודמעות. הרבה עבודה שמתחילה ביצירה, ממשי

"מה אני עושה כאן? אין לי מושג מה אני עושה כאן".טוב, פעם אחת מספיקה. לא צריך לשאול פעמיים

ב-16 השנים האחרונות, מאז התפרסם הסיפור הקצר "קח אותם", אני כותב סיפורים קצרים למבוגרים. באותן שנים, במקביל, דווקא הספר "הסיפור המושלם",...