הדרך הביתה היתה ארוכה. כבר ארבעה שבועות מיכה לא היה בבית, וגם היציאה הזאת הסתדרה רק ברגע האחרון. פלוגה בית קיבלה ריתוק על הפקרת נשק, ולפלוגה שלהם הודיעו שיוצאים

הסיפור הזה נכתב במהלך קורס כתיבה יוצרת שלקחתי לפני משהו כמו 14 שנים. כיום אני לא זוכר אם הוא תוצאה של מטלה, ואם היתה מה היתה המטלה, או שזה סתם סיפור שכתבתי באות

זה לא חדש אצלי, העניין עם הסימנים המעידים. אני רגיל לאתר ולמספר אותם. ככל שהם מצטברים, אני נעשה פחות רגוע

הסיפור של מחר הוא סיפור אמיתי לגמרי. קרה, בדיוק כמו שהוא כתוב. פלוס מינוס

איזה עור רך יש לך, הוא נאנח. כל כך צעיר, כל כך חלק. הגשם על החלון הפך לברד, והיא הקשיבה בדאגה

הפעם, אין לכם מושג כמה בא לי לספר על מה באמת מבוסס הסיפור של מחר. באמת שבא לי, כי הוא נראה ונשמע כל כך לא הגיוני. אבל לא, לא אספר

הם היו ארבעה בג’קוזי. שני זוגות. אפשר ללמוד הרבה על אנשים לפי איך שהם יושבים בג’קוזי

הסיפור של מחר לא היה אף פעם, וגם משל לא היה. אבל פנטסיה? וודאי וודאי. אני חסיד פנטסיות גדול

הוא בא בשקט בשקט. איך ילד בן חמש וחצי שומר על שקט כזה? יש לו כרית ביד, מוחזקת במיומנות בין שלושה מוצצים. מושך אחריו שמיכת פיקה, מוצץ נוסף בפה, והוא מושך לי בכף

יש סיפורים שכתבתי וכשאני קורא אותם היום הם נראים כאילו לקוחים מחיים אחרים. מישהו אחר, בעולם מקביל לפני שנים רבות. לבטח לא חיים שלי