• eldadilani

אחות רחמניה

"תקשיב," אמרתי לו "לא ברור באיזה סרט אתה חי, אבל זה נשמע כמו רעיון לא כל כך דגול. בעצם, יודע מה?" הוספתי וחתמתי "למה להיות שליליים? זה רעיון גרוע. גרוע ממש." כשהוא עזב אותי, העתיד נראה מבטיח. אף אחד לא האמין שקופולה יכנס לתרדמת חורף של חמש עשרה שנים. אחרי "אפוקליפסה עכשיו" ו"הסנדק" ובייחוד "השיחה", ציפו ממנו להרבה יותר מקומדיות מטומטמות עם רובין ויליאמס כמבוגר ילדותי על סף פיגור. וודי אלן עוד עשה סרטים טובים, ולא סרט מחורבן בשנה כמו אוטומט. אפילו דה נירו עוד ברר את התסריטים לפני שהסכים לשחק בהם, שלא לדבר על דסטין הופמן, שבאותה תקופה אפילו תמורת חמישים מיליון דולר לא היה מתגייס לשחק בקומדיות דרג ז' שעשה בשנים האחרונות. אתם בטח חושבים שאני איזה גאונה בקולנוע. אז לא. לא נולדתי עם כל הידע הזה. את כל הדברים האלה אני יכולה להגיד רק בגלל שהוא, בעל הרעיונות האוויליים הזה, דאג לחינוך שלי. כל סרט שהוא חשב שצריך לראות, ראינו. ואצלו אי אפשר היה סתם להיכנס לקולנוע וליהנות. לא. קודם - הכנה מסודרת מקדימה. מה הבמאי עשה קודם, איזה השפעות היו עליו. הכי הוא אהב לדבר על תיאורית האוטר ואנדרה באזן. שאני אמציא כאלה דברים? ואחרי הסרט? סתם להגיד איזה יופי היה ואיפה יש בסביבה גלידה טובה? איפה. הרצאה שלמה, הסברים וביאורים. מיזאנסצינה ודיזולבים וטילטים. מילים מיוחדות כאלה. טוב, הלו, תרגיע. לא כולם גמרו את החוג המחורבן לקולנוע וטלוויזיה. עכשיו אולי הוא אוהב את אלמודובר, או המכסיקני הזה שכולם עושים ממנו גאון גדול. אחרת רק אלוהים יודע מה גרם לו לצלצל אלי אחרי חמש עשרה שנים ולנסות להיפגש. אמרתי לא בהחלטיות, טרקתי ושכחתי. אחרי כמעט שנה לבד, אני בוחרת עם מי אני יוצאת לבית קפה, וזה בטח לא הולך להיות גבר נשוי, ובטח לא האידיוט הנפוח הזה. אבל הוא התעקש. באופן שיטתי, פעמיים בשבוע, הוא המשיך להתקשר ולהציע להיפגש. רוצה לחדש את הקשר. אבל למה? שאלתי, מה לך ולי? לפטפט קצת, אמר. יותר מזה לא הצלחתי להוציא ממנו בטלפון. חזר לדבר נחמד כמו פעם. הצחיק אותי. כמה שאני כועסת, עדיין הצליח להצחיק אותי. הקול העמוק שלו לא השתנה, והקסם הבסיסי היה שם עדיין, בקול הזה. חודשיים תמימים הצלחתי להתנגד, ובסוף הסכמתי. בינינו, לא שמשהו מהטכניקות המעייפות שלו עבד. בסוף זאת היתה סתם הסקרנות שהכריעה את הכף.

הבחירה שלו היתה טובה. חששתי שהוא יציע את קפה אלכסנדר ביהודה המכבי. ששוב יזמין את עוגת התפוחים עם כוס היין. שינסה לשחזר את הפגישה הראשונה שלנו עם השולחן הפינתי, מתחת לתנור הגז. הוא הפתיע לטובה. גם במיקום, גם בהזמנה וגם בשיחה. אחרי עשר שנים הוא אפילו נראה לא רע. הדלדלות מועטה בשיער, כרס קטנה, והקסם המוכר "אז מה העניינים? תדעי לך, לא השתנית. סליחה, אני חוזר בי. כבר אני מתנצל וחוזר בי. השתנית לטובה. השתפרת. מאד לטובה. כמה זמן לא התראינו? עשר שנים? לא להאמין. אז ספרי, מה קורה איתך? מה חדש?"

אני לא יודעת אם הוא עשה מאמץ או לא, אבל היתה הרגשה שהוא באמת מתעניין. העבר הוא משהו מתעתע. זכרתי גבר שעסוק רק בעצמו. שלא מקשיב בכלל. רק אני ואני ואני והרצאות. הפעם, הוא שאל שאלות על מה שסיפרתי. ממש הקשיב ושאל שאלות לעניין. היתה הרגשה שאיכפת לו. חידוש מרענן. התכוונתי לספר מעט, ומצאתי את עצמי מדברת הרבה יותר ממה שתכננתי. החלפתי מקצוע. כן, לא תאמין, אני כבר לא מזכירה. כמעט שנתיים. תיווך דירות. משהו מיוחד. לא תיווך רגיל. רק דירות פאר בהזמנה. יש אולי שני משרדים כאלה בכל הארץ. והעסקים, דווקא תתפלא, ממש פורחים. מהסוג שלא תקרא עליהם בעיתונים. קונים ומוכרים בלי הרבה מתחת לרדאר של העיתונאים. דיסקרטי כזה. חבר מביא חבר. גם אני הגעתי ככה. חבר. מה אתה חושב, שככה סתם מתברגים לעסק כזה? לא, אין קורסים למקצוע הזה, תורה שבעל פה, ככה אומרים. זוגיות? עם כל הכעס שהגעתי לפגישה, הייתי אמורה להעיף אותו על השאלה בכלל. לקום ולצאת בהפגנתיות. מה לך ולזוגיות שלי? אבל יש דברים שאי אפשר לקחת ממנו. הוא שאל בצורה הזאת שלו, שפתאום מצאתי את עצמי מספרת. לפני חצי שנה נגמר. נמשך כמעט שנתיים. טייס בארקיע, גרוש טרי. לא הלך. קורה. זוכר מה שאמרת לי כשנפרדנו, על גרושים טריים? אחרי מונולוג ארוך, שאילמלא עידודן של השאלות המנחות שלו וההערות אוהדות, היה קצר בהרבה, אפילו מצאתי את עצמי רוצה באמת לדעת מה קורה איתו.

והוא סיפר. הוא התחתן ונולדו לו שני ילדים. עדיין ממשיך בעיתונות ועדיין לא גמר את הספר שאותו הבטיח לכתוב לפני שנות דור. הילדים מקסימים, יצירתיים, מוכשרים, יפים. הכרס היא שאריות מהתקופה שהילדים נולדו, צחק, מתנצל. כאילו הוא ואישתו התחרו בהשמנה. עכשיו הוא עושה כושר שלוש פעמים בשבוע כי היה לו חשש להתקף לב. ואישתו עזבה אותו לטובת מדריך הטניס שלה. כל כך בנלי, הוא אמר. אלמודובר היה עושה מזה סרט נהדר. ידעתי. ידעתי שאלמודובר ידבר אליו. ובשלב זה הוא עבר למונולוג ארוך ומפורט על מאבק גירושין מכוער ויצרי, שעוד לא נגמר. אישתו אמריקאית, אמר, ועכשיו היא רוצה לחזור לארצות הברית עם הילדים, ועם מדריך הטניס. בכלל, הוא שיתף אותי במרירות בהשערותיו, המדריך הזה כולה רצה מישהי שיוכל לקבל גרין קארד ואז לזרוק אותה לכלבים. היא עוד תרצה לחזור, אבל גם על ארבע הוא לא ייקח אותה חזרה. הוא דיבר ודיבר. בית הדין לענייני משפחה, והאפוטרופוסות של המועצה לשלום הילד, ועובדים סוציאליים, ועורכי דין, ומבחני הורות, מה לא? הוא הלך והפליג בפרטי פרטים של סיפורו העצוב, ואני הקשבתי.

ופתאום התפוצצתי. לכי תביני מאיפה הדברים האלה מגיעים. כשהגיע לקטע על השימוע הקרוב שיש לו, וכמה השופטת הזאת נגד גברים, ואיך היא עלולה להפריד אותו מילדיו האהובים, וחזר והזכיר את מדריך הטניס הזה, שצעיר מאשתו בחמש עשרה שנים לפחות, נשברתי. חמש שנים של ויכוחים היו לנו. הוא היה עקשן. הטיף לי שוב ושוב בעד עצמאות ונגד ילדים. מי צריך את המטרידים הקטנים האלה. מטרידים קטנים, את הביטוי הזה אני זוכרת טוב מאד. יש לנו עוד המון זמן, היה מזמרר לי, למה כבר עכשיו? מה בוער לך? את בת שלושים בסך הכל, מה הלחץ? למה למהר? כמו מטומטמת הסכמתי לשתי הפלות שמימן לי. אפילו לא ניסה לשאול אם אני מתחרטת. בשביל הנימוס. ככה אני זוכרת. מהרגע שעזבת אותי ועד שהיו לך שני הילדים עברו פחות משלוש שנים. שלוש שנים, חתיכת חרא, ואתה יושב ומקטר לי? בי אתה מחפש אחות רחמניה? "זוכר את ברדיצ'ב?" שאלתי אותו. "ברדיצ'ב שלי? קובי?" הוא שאל, לא מבחין שנושא השיחה משתנה. "הוא ולא אחר. זוכר?" "מה זאת אומרת זוכר. לפני יומיים הייתי איתו בפאב. ערב בשבוע אישתו משחררת אותו לבילוי. מסכן זה. לא תאמיני איזה פודל הוא נהיה אחרי הנישואין. זה לא הברדיצ'ב שאת זוכרת, זה בטוח." "שמחה לשמוע שמישהו מבין שנינו ממשיך לראות את קובי.", אמרתי, "זוכר את היום שהתגרשנו? ברבנות, אני מתכוונת." הוא מהנהן, עדיין חושב שזאת רק הפסקה קצרה, ומיד אתן לו להמשיך לפרט את כל תלאותיו במערכת המשפטית. "זוכר את מי הבאת להעיד שאנחנו זה אנחנו?" מבטו הבוהה מבהיר שהוא שכח, כמו הרבה פרטים בסיפור שלנו "אותו, את חברך הטוב ברדיצ'ב. את חברך," אני עוצרת לרגע, לתת להמשך המשפט את הדגש המגיע לו "הכי טוב. ההוא מהיסודי, דרך הצנחנים, עד לזיונים המשותפים. אז ככה, תקשיב עכשיו טוב, כי אנחנו מגיעים לחלק המעניין. שבוע אחר כך, כשנסעת עם הבהמה ההיא לקריביים," הכי רחוק שלקח אותי היה ליוון, אז שאני לא אזכור לאן הוא טס, שבוע אחרי הגירושין עם הקורבה ,שהוא טיפח לי מתחת לאף? "חוזרת ומבהירה, לקריביים. מי בא לנחם אותי שבוע אחרי שהתגרשנו?" טוב, אני לא חייבת לדייק בתאריכים. שבוע, חודש, שנה, מה זה משנה? הרי בסוף קובי לא הצליח להתאפק, השאיר את אשתו בבית והגיע לנחם אותי. אני בכלל לא חייבת לזכור במדוייק את כל הפרטים. הוא גם יודע שאני, בתאריכים, לא ממש חזקה. "נו, מי ניחם אותי כשאתה והבהמה הייתם בקריביים?" אז מה אם קובי השביע אותי בכל צורה אפשרית לא לספר לאף אחד? ושנינו ידענו שכשהוא אומר לאף אחד, הוא מתכוון במיוחד לחבר אחד שלו שאסור שיידע מה קרה. שלא תיחרב להם החברות היפה הזאת, עם הצנחנים והזיונים המשותפים והיסודי. אז השביע. אופס. שכחתי. דווקא עכשיו. שכחתי. קורה.

"אז תמסור לחבר החרא שלך" קמתי והנפתי את הארנק על הכתף, משאירה לו לשלם את החשבון, ולמצפונו מה לעשות עם הטיפ "שתחתוני הטנגה הכחולים שהוא כל כך אהב, שהיו אז באופנה, הם אצלי. רק שכבר שנה העוזרת שלי מנקה איתם חלונות. בטוחה שהם אחד הסמרטוטים שלי. ככה שאם הוא לא יבוא מהר, לא יישאר מהם כלום. הוא אהב את התחתונים האלה. כחולים, תזכיר לו, למקרה ששכח." אחות רחמניה, הא?

Recent Posts

See All

שכר סופרים

הטלפון רטט, ושלושה שוויצרים מעונבים, אם רק יכלו, היו יורים בי. לוקח זמן להבין אותם, אבל לאט לאט אתה לומד, במיוחד כשאתה עושה אתם משא ומתן ארו

היה לי בוקר מטורף

היה לי בוקר מטורף. התחיל עם סידורים רגילים והמשיך לתוכניות גרנדיוזיות. התחיל, כמו כל בוקר, עם הסנדוויצ'ים לילדים, וההקפצות לבתי הספר

שיעור היסטוריה

"בהתחלה היו הבבלים" אני חושב, לפי המבטא שהצלחתי לקלוט במשפטים המועטים שאמר, שיש לו קשר משפחתי לחבל הארץ הזה. בעיטה. "אחר כך ב

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.