• eldadilani

איך זה להיות חרא בנאדם

יש לומר את האמת – התלבטתי לא מעט לפני שהחלטתי לפרסם את הסיפור של מחר. כל פעם הסתכלתי עליו, חשבתי קצת, חששתי יותר ודחיתי את פרסומו. ולא, עדינה, הוא לא גס. לפחות לא במובן של גסויות שהבעת לא פעם הסתייגויות מהן. אבל הוא כן גס במובנים אחרים. אבל עכשיו קראתי אותו שוב, וזה בסדר, עם טיפה התנצלויות והסברים – קדימה.

למה התלבטתי? כי הוא מסופר מנקודת מבט של חרא בנאדם. סליחה, תיקון – מנקודת מבטו של אדם נורמטיבי, רגיל, אחד משלנו, שעושה מעשים, איך נאמר? בעייתיים ביותר. די חרא של מעשים. בעצם, מעשיו הם, כנראה, חלק מהתפקיד. יש אנשים כאלה, אני משער, שעושים מעשים דומים לאלה – מאותה משפחה לפחות- כל הזמן. אנחנו יודעים רק במקרי קיצון.

יש אנשים שכששואלים אותם איך הם מגדירים את עצמם עונים דתי. יש אומרים סוציאליסט. ציוני. ימני, שמאלני. כל מיני. אני, כבר שנים כששואלים אותי איך אני מגדיר את עצמי, אומר קודם כל הומניסט. בני האדם חשובים לי וכל עולמי מתמצא בפתגם העתיק הזה "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". טיפה הרחבתי אותו מ"חברך" הזה ל"כל אדם אחר". ולכן הסיפור של מחר קשה לי.

מצד שני - דווקא לאנשים כמוני יש בעיה כשנתקלים ברשע קיצוני, כמו למשל רצח סדרתי, פדופיליה, פיגוע אזרחי רב נפגעים. מה עושים עם הרשע המוחלט הזה? האם גם אז שומרים על ההומניות ולא מענישים? לא עושים כל שאפשר לעשות למנוע? אז אל דאגה - לכתוב סיפור מנקודת מבטו של המפגע עדיין לא הצלחתי. אבל ניסיתי לכתוב מנקודת מבטו של הצד הסביר בסיטואציה הזאת.

אגב, עובדה – למרות ההגדרה העצמית הזאת שלי, אני מאד אוהב סרטים שמספרים על רוע, ולעתים רוע קיצוני. עובדה - מעניין אותי איך עובד מוחם של פסיכופטים. אהבתי מאד את בילי בוב ת'ורנטון בעונה הראשונה והמופלאה של "פארגו". אהבתי את אדוארד נורטון ב"אמריקה X". ואל פאצ'ינו ב"הסנדק"? לא פסיכופט חסר רגשות? אין סימפטיה לאנתוני הופקינס ב"שתיקת הכבשים"? אנתוני פרקינס ב"פסיכו", לא מעניין? הית' לדג'ר ב"האביר האפל"? ג'סיקה וולטר ב"מיסטי" של קלינט איסטווד, או חברתה הפסיכופטית, קאתי בייטס, ב"מיזרי"?

אפרופו ריפרורים אומנותיים – בעיני יש הבדל ענק בין שני ספרים שמספרים על דברים איומים ונוראיים שקורים לגיבורים שלה. מצד אחד - "איזון עדין" של רוהינטון מיסטרי, שכתבתי יותר מפעם אחת שצריך להוציא אותו מחוץ לחוק. סופר הודי, שיושב בקנדה, ומספר כמה רע היה לארבעת (או חמשת, לא זוכר כבר) גיבוריו בתחילת הספר וכמה נורא ואיום ומזעזע היה גורלם בהמשכו. מה שנקרא – תתחיל נמוך ומשם רק תדרדר אותם. זה חתיכת סופר שמתעלל בגיבוריו על פני 670 עמודים, בלי שביב של תקווה. אתה כל הזמן מצפה שמשהו טוב, קטן ככל שיהיה, יקרה להם – וקדחת. לעומתו הספר המופלא "חיים קטנים" של הָאניָה יָנָגיהָארָה, שגם בו, לכל אורכו, הגיבור (ואל תקנו את התקצירים – יש בו גיבור אחד, שני גיבורי משנה חשובים ועוד לא מעט אחרים) עובר התעללויות סדרתיות וסבל בל יתואר (בעיקר שהוא מעביר בו את עצמו). אלא ש,בניגוד ל"איזון עדין", כאן יש טוב. יש תקווה. יש אהבה, והרבה, של הסובבים את הגיבור אליו. וזה ההבדל. לכן "חיים קטנים" הוא ספר אדיר, ועל "איזון עדין" כבר אמרתי מה שיש לי להגיד.

אז מה הבעיה עם הסיפור של מחר? הגיבור, אם אפשר לקרוא לו גיבור, הוא בן אדם רגיל, כנראה. עובדה – יש לו משפחה וילדים ואיכפת לו מהם. אבל העבודה היומיומית שלו, בשם כולנו, היא לשמור עלינו ובדרך להתעסק במשהו שאנחנו לא רוצים לדעת עליו יותר מדי. וניסיתי להכנס לעורו של מי שעובד ביומיום בעבודה ה,סליחה מראש, חשובה והכרחית זו כחוקר באחד הגופים הביטחוניים העלומים. ויצא הסיפור של מחר. אז, שבוע לפני אחרון של הסאגה של השנה האחרונה - תבלו.

Recent Posts

See All

הסיפור הלפני אחרון

למיטב זכרוני, כשאני עובר על 54 הסיפורים שפרסמתי עד כה, כתבתי על נושאים שונים ומשונים ו(רק) שלושה סיפורים על מוות. ישנו הסיפור על מותו של אית

על בחירות שעושים בחיים

השנה האחרונה היתה ממכרת במידה מסוימת. זאתומרת – לקום כל יום שישי בבוקר, לזכור לפרסם את הסיפור שערכתי ששבוע הקודם, להפעיל את goo.gl כדי ש,כפי

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.