• eldadilani

אישי הישן

בשעה שתים עשרה הגננת התקשרה. לרותם כואבת הבטן נורא. היא חושבת שיש לו חום. היא חושבת שהוא הולך להקיא, וכדאי שאני אגיע ואקח אותו לרופא. כן, היא ניסתה להשיג את מוישלה. כן, היא יודעת שאני נורא עסוקה עכשיו, אבל מה אפשר לעשות? הוא לא עונה לטלפון. צלצלה כבר פעמיים והשאירה הודעה ואפילו שלחה לו סמס. בבקשה, תבואי. חבל על הילד ואני ממש לא רוצה שהוא ידביק את כל המעון במה שמתבשל אצלו. בשתים עשרה וחצי, אחרי שהצלחתי לדחוס כל מה שתכננתי לעשות עד סוף היום לתוך שלושים דקות, נכנסתי למעלית. דקה מאוחר יותר, בקומת החניון, הוא גם נכנס למעלית. או, יותר מזל משכל יש לי שאני תופס אותך, אמר. תני לי חמש דקות, אני מוכרח לקבל ממך אישור למשהו, זה דחוף, הוא ביקש. אבל אני ממש ממהרת, אמרתי. זה ייקח שניה, הוא אמר. ממש חשוב. הסתכלתי בשעון. הרופא מקבל עד שתיים. גם ככה אני אימא רעה. רותם יחזיק מעמד עוד כמה דקות. הוא לחץ על כפתור קומה שבע ודלת המעלית נסגרה. היינו לבד במעלית. אין בזה משהו מיוחד. היינו גם בפעמים קודמות לבד במעלית. ולא קרה כלום. והפעם, רגע אחרי כן, רגע אחד קצרצר אחר כך, בקושי רפרוף של עפעף, לחלוטין בלי להבין בדיוק איך זה קרה, הייתי עטופה בזרועותיו של מיכאל. ויותר מזה, בפעם ראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי, נישק אותי גבר. אחר זאת אומרת. אחר מממוישלה שלי. ואני לא התנגדתי. את זה אני זוכרת. נורא קצר זה היה, אבל שלא התנגדתי, את זה אני זוכרת. למה, אין לי מושג, אבל להתנגד לא התנגדתי. בקומה חמש המעלית עצרה ואנשים נכנסו. התנתקנו בבהלה ונשארו לו שתי קומות נוספות במעלית להמשיך שיחה שלא נערכה עד אותו רגע, ולבקש ממני אישור לעשות את ההסבה הלילה במקום מחר בלילה. מחר יום חמישי, ולא כדאי לפני שבת להכניס לייצור תיקונים כאלה, הספיק להגיד. ואני, חסרת נשימה, נתתי לו אישור. באחת וחמישה, ידי עדיין מעט רועדות ופני חוזרות לאט מדי לצבעם המקורי, החניתי את האוטו ליד המעון ויצאתי לקחת את רותם לרופא. ומרוב לחץ, שכחתי לקחת מהמדפסת את ההדפסה ששלחתי לפני שיצאתי. המצגת ארוכה מדי, ואני חייבת אותה על נייר כדי לתקן. זה אומר שלא אוכל לעבוד הערב עליה ומחר כבר יום חמישי.

הרופא העיף מבט קצר ברותם ומבט ארוך ושואל בי. "אני יודעת שזה לא נראה ככה, אבל זה מה שאתה רואה עכשיו. תאמין לי, זה היה שונה לגמרי לפני שעתיים. הגננת אמרה שהוא מרגיש נורא לא טוב. כאבי בטן והקאות היא אמרה. הזעיקה אותי במיוחד מהעבודה. היא לא ממציאה כאלה דברים." התנצלתי בפני דוקטור דוידוביץ' על הילד העליז היושב מולו. הוא מכיר את הגננת. כולם מכירים אותה ביישוב. הוא לא צריך את העדות שלי לדעת שהיא לא מזעיקה אימהות סתם מהעבודה. אם היא מצלצלת אליך לעבודה, יש לה סיבה טובה. כולם אצלנו יודעים. עזבנו עם שלוש מדבקות "ילד אמיץ" בצבעים שונים צמודות לחולצה של רותם, והלכנו לקנות ארטיק בצרכניה. בארבע הביאה חווה את התאומים. איך היא עושה את זה? איך אחרי יום שלם איתם היא נראית כל כך רעננה? מה הטכניקה של המטפלות האלה? אני, במוצאי שבת, אחרי יום אחד של התרוצצויות אחריהם, רוצה רק למות. או, לפחות, לחזור כמה שיותר מהר לעבודה.

מיכאל הגיע למחלקה שלי כשהייתי בחופשה אחרי לידת התאומים. ראיינתי אותו כשהייתי בחודש התשיעי, והוא נשמע מצויין. מקצועי, איכפתי. גם ההמלצות ששמעתי עליו מהמעסיקים הקודמים היו טובות. לקח לו חודשיים להשתחרר מהפרוייקט שלו, ככה שכשהוא הגיע אלינו הייתי בבית, עסוקה בכביסות, הנקות, השלמות מטרנה ועייפות תהומית מתמדת. ניסיתי להיות הבוס המתעניין שאני אמורה להיות. למרות שהטיפול בתאומים התיש אותי, הקפדתי לעשות שיחת טלפון שבועית עם נחמה. כרגע הראשון ששהיא אמרה לי שהוא הגיע, לא זכרתי על מי היא מדברת בכלל. היא דיווחה שהוא ממש בסדר מבחינה מקצועית. הממליצים לא טעו. גם, היא אמרה, לא להאמין, איש סיסטם נחמד. לא כמו כולם דובי לא-לא. אצלו דברים קורים, בלי הרבה קיטורים. ולא פחות חשוב, הוסיפה, למרות שאני יודעת שאת לא מסתכלת על זה, שתדעי לך, הוא ממש חתיך. שווה. נחמה יוצאת דופן. לה מותר. רק לה אני מרשה להתבדח איתי על נושאים כאלה. אליה הכי התגעגעתי בחופשת הלידה. היא החזיקה יפה את המחלקה שלי בחופשה. כשחזרתי הוא כבר היה חלק בלתי נפרד מהמחלקה.

המחלקה השתנתה בהיעדרי. היה בה משהו יותר עליז ממה שזכרתי. אולי זאת אני שהשתניתי? אולי פשוט התגעגעתי לעבודה? בכל מקרה, היה יותר נעים. אולי זה כן הוא. היתה למיכאל השפעה על האווירה. עד אליו לא היכרתי סוג אנשים כזה. בימים הראשונים הייתי כל כך המומה ממנו שכמעט פיטרתי אותו. עובד קבלן מתבדח איתי על אורך חצאיות הג'ינס שלי? איפה נשמע דבר כזה? שואל אותי אם אני באה להפגנה ביום שבת נגד הכיבוש? "מתנחלת חמודה שלי" הוא קרא לי בשיחת טלפון בשתיים בלילה, באמצע לחץ נוראי אחרי שקרס לנו בסיס הנתונים המרכזי, והוא בילה במשרד בנסיון לשחזר אותו והיה צריך אישור שלי לחזור מגיבוי. אפילו לא הערתי לו. גם הייתי עייפה נורא בעצמי. גם ייחסתי את המשפט ההוא ללחץ של אמצע הלילה. יותר חשוב שהמשתמשים יגיעו בבוקר לעבודה והמערכת לא תהיה למטה. אחר כך, כשראיתי שכך הוא מתנהג עם כולם, נרגעתי והתרגלתי. כשהיה במילואים מצאתי את עצמי מתגעגעת לבדיחות שלו.

חצי שנה אחרי שהגיע, משהו השתנה אצלו. מיכאל נעשה רציני. כמעט עצוב. הפסיק להתבדח ולהציק לי. ערב אחד נכנס וביקש פגישה אישית. אני שונאת כשמבקשים פגישות אישיות. אין סימן יותר טוב לבעיה רצינית אצל עובד מבקשה לפגישה אישית. יותר מדי פעמים התפטרו לי אנשים בפגישות האלה. נעשיתי חסרת סבלנות. רוצה לדעת מיד. "מתי את עוזבת?" יצא לי כבר לענות בתגובה אינסטנקטיבית לעובדת שביקשה במסדרון פגישה כזאת. בוא נדבר עכשיו, אמרתי לו ברגע שביקש, והוא נכנס לחדר שלי ודיבר. ביקש חופשה מיוחדת לשבועיים. אבל אנחנו באמצע פרוייקט, אמרתי, זה לא יכול לחכות חודש? תמיד אנחנו באמצע פרוייקט, הוא אמר, אבל זה לא העניין. אישתו לקחה את הילד ונסעה להורים באנגליה, הוא הסביר. כן, היא עולה חדשה, הרחיב בתשובה לשאלתי, חשבתי שאת יודעת. בכל מקרה, הוא לא יודע מה לעשות. כן, אין ילדים נוספים. הוא חייב לנסוע. מוכרח לנסות להבין מה היא רוצה. פשוט לא מצליח להתרכז בעבודה בימים האחרונים. לא, הוא לא רוצה לדבר יותר מדי על זה. כן, ענה כשלא יכולתי להתאפק ושאלתי, היו בעיות כבר קודם, אבל אז הוא חשב שזה זמני. עכשיו הוא כבר לא כל כך בטוח. באמת שהוא לא רוצה יותר לדבר. אני מנסה לדלות בכוח מידע, והוא משחרר אותו בקמצנות. אחרי שעה של הסברים, כשאני באיחור של חצי שעה, והמטפלת בבית על קוצים, כל מה שרציתי היה ללטף לו את הראש. שבועיים קשים עברו עלינו כשהוא לא היה. בעיות אדירות בייצור. הדאטה בייס קרס, דיסק הלך, צרות צרורות עם האינדקסים שגרמו לאטיות מזעזעת בהפקת דו"חות. המחליף, שהמעסיק של מיכאל שלחה, התמודד עם שטף הבעיות בקושי. כשחזר, בלי אישתו והילד, הסתובב במבט כבוי וראש שמוט. פעמיים קראתי לו לחדר ושאלתי מה קורה. הוא התחמק מתשובות. יהיה בסדר, אני אסתדר, אני מתפקד, פטר אותי במשפטים מתחמקים, ואני, במאמץ, הצלחתי להמנע מללטף לו את הראש אפילו פעם אחת.

בתשע, כשהילדים כמעט נרדמו, מוישלה חזר. את לא רצינית? בשביל הדפסה עכשיו את חוזרת לעבודה? את לא יכולה לעבוד על הלאפטופ? יש לך אותה רק ברשת ולא על הדסקטופ? אז את לא יכולה להכנס לרשת מכאן ולהדפיס אצלנו? יש בעיה עם הכניסה מרחוק. אז מה אם המצגת ארוכה? אין בעיה להדפיס בבית, לא? את גם נורא עייפה, זה לא יכול לחכות? שהמנכ"ל יחכה. הוא רק בן אדם, לא? כל שנה עם הלחץ הזה של התכנון השנתי האידיוטי הזה, אמר האיש שלי. כל שנה את מקטרת שמה שאת מציגה לא שווה את הזמן והמאמץ. שבוע אחרי המצגת משנים את כל סדר העדיפויות בין כה. תקחי את המצגת של לפני שנה, אף אחד בין כה וכה לא ישים לב. עוד יום, פחות יום, לא? בחייך, אני מת מעייפות, את מתה מעייפות, בסוף תעשי תאונה. בשביל מה? זה לא ייקח לי יותר משעה, אמרתי. רותם תיכף נרדם גם, אתה תסתדר. ויצאתי.

החניון היה כמעט ריק כשהגעתי. מכוניתו של המנכ"ל, כרגיל, ועוד שתיים שלוש מכוניות. על אחת מהן סמל החברה של מיכאל. הוא כאן. הרי נתתי לו אישור להריץ את ההסבה הלילה. נסעתי לפינה הרחוקה של החניון והחניתי את המכונית. ידי חזרו לרעוד. במראה ראיתי אישה חיוורת פנים, שערות בודדות מציצות מתחת למטפחת אופנתית. הוא יושב שם למעלה, לבד במחלקה, שקוע, כמו כל איש סיסטם, בשלושת המסופים שלו. שערו המקורזל והפרוע, עם הטי שרט השחורה שלו מהבוקר ועם שביב החיוך שחזר לעיניו לאחרונה, כשאשתו חזרה מאנגליה. התנעתי את המכונית, הדלקתי את האורות ויצאתי חזרה הביתה. המנכ"ל יחכה עוד יום.

מצאתי את מוישלה נוחר. הכיפה הסרוגה תלויה על שיערו המאפיר והמידלדל של אלוף נעורי. פניו שקועים בכרית, פיו פעור, מזיל ריר על הסדין. כרס הולכת ומתפתחת מרפדת את שיפולי בטנו, פורצת את חולצתו. רגליו, עדיין במכנסיים בהם הגיע הביתה, משתלשלות לצד המיטה. אני עומדת ומביטה בו. אפשר ללטף אותו בעדינות עד שיתהפך. אפשר להתיישב בתנופה על צד המיטה שלי. טלטלת המזרון תגרום לו לשנות תנוחה. אני מתיישבת בתנופה. הוא זז, ומפסיק לנחור.

עוד מבט ארוך באישי הישן, ואני חוזרת למכונית ומתניעה. חבל שהמנכ"ל יחכה. אני הולכת להדפיס את המצגת עוד הערב.

Recent Posts

See All

שכר סופרים

הטלפון רטט, ושלושה שוויצרים מעונבים, אם רק יכלו, היו יורים בי. לוקח זמן להבין אותם, אבל לאט לאט אתה לומד, במיוחד כשאתה עושה אתם משא ומתן ארו

היה לי בוקר מטורף

היה לי בוקר מטורף. התחיל עם סידורים רגילים והמשיך לתוכניות גרנדיוזיות. התחיל, כמו כל בוקר, עם הסנדוויצ'ים לילדים, וההקפצות לבתי הספר

שיעור היסטוריה

"בהתחלה היו הבבלים" אני חושב, לפי המבטא שהצלחתי לקלוט במשפטים המועטים שאמר, שיש לו קשר משפחתי לחבל הארץ הזה. בעיטה. "אחר כך ב

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.