• eldadilani

בוקר. שבת.


הוא בא בשקט בשקט. איך ילד בן חמש וחצי שומר על שקט כזה? יש לו כרית ביד, מוחזקת במיומנות בין שלושה מוצצים. מושך אחריו שמיכת פיקה, מוצץ נוסף בפה, והוא מושך לי בכף הרגל. לא לדנה. לי. כאילו לדנה אין כף רגל. רק לי. ככה זה אצלו. בבוקר זה אבא. לפני השינה זה אימא. כשאני רוצה לספר לו סיפור לפני השינה, הוא עונה "רוצה שאימא" בקול מתפנק, שנראה מישהו שמסרב לו. לעתים רחוקות הוא מוכן להתפשר. אבל לא על הסיפור. רק על השמירה. מן סדר עולמי כזה בראש הקטן והחמוד הזה : שאימא תספר ואני אשמור עד שירדם. עכשיו, בבוקר. יש סדר. בוקר זה בוקר. הוא מושך בכף הרגל שלי, ושנינו מתגנבים על קצות האצבעות מחדר השינה. כשאנחנו במסדרון, בדרך לסלון, הוא מסכם את כל צרכיו בצורה תמציתית. הכל אצלו תמציתי. "רוצה שאמא" בערב ו"בקבוקי חלבי" עכשיו, בדרך לסלון. הם מגיעים בכל מיני תצורות. לנו יצא ילד תמציתי.

שש בבוקר. השליטה העצמית שלי היא המזל שלו. זה הגיל, מותק, כמו שאומרת דנה. כן,כן - ההיא שהזאטוט לא מכיר את כף רגלה, שנשארה לישון. כשהילדים הגדולים היו בגילו, הייתי צעיר וחסר סבלנות. עכשיו, איך אני יכול לעמוד בפני ילד בלונדיני ומתוק כזה? אבל מוקדם מדי אפילו לערוץ הילדים. אני נעמד באמצע הסלון בעיניים שלושת רבעי עצומות. הכל נראה מטושטש להחריד, ודקה ארוכה אני רק מנסה להיכנס לפוקוס. אימא מתעוררת לחיים בערב. בבוקר מעירים את אבא. אבא מתפקד בבוקר. ידוע. אבל גם לו לוקח כמה דקות. מה לעשות קודם? איך לעשות שיהיה הכי פחות בלגן. קודם כל קלטת. כך אוכל לעשות את הקפה שלי ואת הבקבוקי חלבי שלו בלי הפרעות. אני בוחר את הקלטת העליונה בערימה. בשעה כזאת של בוקר לא אכפת לו איזה סרט מצוייר הוא רואה, ולי בטח לא.

אני מוציא באגט קפוא, ומנסה לחתוך ממנו פרוסה. אם כבר אני מחכה שהמים ירתחו, אפשר במקביל לעשות טוסט לגיא. יעילות, זה שם המשחק בשעה כזאת. כשהוא יקום, עוד ארבע שעות, הגבינה הלבנה תיספג לתוך הטוסט, העגבניה תשקע לתוך הגבינה הלבנה, והכל יתמזג לעיסה אחת מגעילה. אבל זאת תהיה עוד מטלה שסיימתי. הבאגט קפוא, והוא מתפרק לי. אני מקלל. עד שגיא יקום, על השוקו יהיה קרום, והוא יהיה קר. השילוב עם דיסת הטוסט יהיה מושלם. אבל זה מה שאני צריך לעשות כשאני קם, וזה מה שאני עושה. יום חול או יום שבת. והיום שבת.

אני פותח בשקט את הרדיו. רק שיהיה פיגוע קטן. אין לי כח לפיגועים גדולים היום. "אני לא שומע!" עמרי מתלונן כשקול הרדיו יחד עם קול הקומקום המתחמם גוברים על עוצמת הטלוויזיה. "עוד רגע, חמודי. אני עושה את הבקבוקי חלבי". גם לי רעש הקומקום מפריע, ואני מצמיד את האוזן למקלט. אין הרוגים. כמה פצצות מרגמה בלילה, מארב לא מוצלח אחד, שלושה צעירים שנהרגו בתאונת דרכים וצניחה נוספת של הנאסד"ק. אני מכניס בטעות שני סוכרזית לבקבוק החלב של הילד, מקלל ושופך אותו. הסוכרזית לקפה שלי, לא לחלב שלו. כבר שש וחצי, ועוד לא עשיתי כלום. לאן נעלמה חצי שעה? עוד מעט כולם יקומו. אני מביא את בקבוק החלב, מוסיף קערת דגנים, שלא אצטרך לקום אחר כך, ונזכר ששכחתי להוציא את המשקפים מחדר השינה. גם המוספים עוד שם. אני נכנס על קצות האצבעות, ומושך הכי בזהירות שאפשר מהצד שלי את המשקפיים ומהצד שלה את העיתונים. לא מספיק בשקט, כי דנה מתהפכת. "תעיר אותי בתשע, שנספיק לים לפני שיהיה חם מדי." נשמע מילמול מתוך הכרית. זהו, גובשה לחלוטין מסגרת הזמן. לעשות לה קפה. לעשות חביתה לעמרי ולוודא שיש עליה מספיק מלח כשהוא אוכל אותה תוך צפיה בטלוויזיה. שאימא שלו לא תתרגז, כי בים הוא אוכל רק זבל, והילד צריך לאכול לפחות דבר אחד בריא עד הצהרים. לפזר את הכלים מהמדיח לארונות המטבח. עוד בקבוקי חלבי אחד עם החביתה. וגם להקשיב כמה פעמים, כשהוא אוכל, להסברים הנלהבים שלו למה הדיג'ימון האדום יכול להפוך לחללית התקפה, והירוק רק לצוללת. ולמה הצוללת לא שווה כמו החללית התקפה. למה, באמת? את ההסבר שמעתי לפחות חמישים פעמים, ולמרות זאת אין לי מושג ירוק. להכין משהו לצהרים לגדולים, שלא ימותו מרעב עד שאנחנו חוזרים מהים. מעכשיו ועד תשע, בניקוי כל העבודות האלה - אולי שעה נטו. אולי.

אני נשכב, עם הגב לטלוויזיה. ברקע דיבוב עברי מעצבן מהקלטת שתקעתי לוידיאו. מניח את כוס הקפה במרחק נוח מהיד, אבל מספיק מרוחקת משפת השולחן, שלא ישפך. מארגן את הכריות מתחת לראש. עוד קפיצה קטנה למטבח. לקחת שקית עם במבה. גם לי מגיע משהו, לא? אני לא בנאדם אני? מת על במבה בשבת בבוקר. צריך לאכול אותה בשקט ובזהירות, שעמרי לא יבקש גם, ואז לו יהיה לו תיאבון לחביתה שלו. עוד כמה שניות לסדר את שלבי התריס שיהיה אור. מספיק אור בשביל לקרוא, אבל לא יותר מדי, שלא יסנוור את הטלוויזיה לעמרי. מסתכל במונה של הוידאו. עברה שעה. יש מספיק זמן. לא אצטרך לקום ולהחליף קלטת. שולף את המוסף המדיני של ידיעות מהערימה ופורש אותו. שעה נטו. אולי. גג. גוחן במהירות על עמרי וגונב לו נשיקה. בזמן האחרון אפשר לנשק אותו רק כשהוא ישן. רק לאימא שלו הוא נותן לנשק אותו. לפעמים. גם את היד הרכה שלו הוא מסכים לתת רק כשחוצים כביש. מכריח אותי לתכנן את החניה כך שנצטרך לחצות הכי הרבה כבישים בדרך לגן. עוד מעט גם את הכיף הזה הוא ייקח לי. ואחר כך תהיה לו יד מחוספסת, וכל הכיף יילך. הקלטת מרתקת אותו. הוא מרוכז בטלוויזיה ולא שם לב, אז אני גונב עוד נשיקה. הוא רוטן ומנגב את הלחי, אבל לא נראה שהוא ממש סובל. הראש הבלונדיני ממשיך לבהות בטלוויזיה, הידיים ממשיכות לנבור בקערת הדגנים.

עוד סידור של ערימת הכריות, שיהיה נוח. איפה המאמר של ברנע? אולי היום נתחיל עם מאיר שלו? סידור אחרון של העיתון בצורה נוחה לקריאה. ועכשיו, שימותו כולם. עכשיו אני קורא את העיתונים שלי בשקט.

#סיפורשבועי

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.