• eldadilani

הבשלה מוקדמת


"האבטיחים הבשילו ממש מוקדם השנה."

הוא אמר את המשפט בשקט, כאילו לעצמו, מה שבטוח. למקרה שהיא תחליט לא לענות. לכל היותר היא תחשוב שהוא אמר את זה למישהו אחר, ותתעלם. עכשיו, עם האוזניות האלחוטיות והסלולרים, לא נדיר לראות אנשים שכאילו מדברים לעצמם. היא עמדה קרוב מאוד אליו, והוא היה די בטוח שהיא שמעה. כן, די בטוח ששמעה, אבל חיכתה. השהתה את תגובתה. נתנה לו מספיק זמן להצטער על השטויות שהוא עושה. איזה משפט מפגר אמרתי. איזה אידיוט אני יוצא. מה פתאום לבחור באבטיחים? מה הוא בכלל מבין באבטיחים? או באופן כללי בתקופות ההבשלה של פירות וירקות? מה לו ולזה? ומה אם עכשיו, עם כל השיטות המתקדמות בחקלאות, יש אבטיחים כל השנה, והוא בכלל לא שם לב? הרי חוץ מפעם בשלושה שבועות, כשמגיע תורו למלא את מקרר דירת הסטודנטים, הוא בכלל לא מבקר בסופרמרקטים. וגם אז הוא עושה את המטלה על אוטומט. מה שכתוב לו בפתק שני השותפים, הוא קונה. הוא עצמו תמיד שוכח לרשום מוצרים שנגמרים. סומך עליהם. ובפתק הפעם בכלל לא היה כתוב אבטיחים. עגבניות, מלפפונים, גזר ותפוחים, זה מה שהיה כתוב הפעם. יונתן תקנה, הוסיפה ענת את זן התפוחים ליתר ביטחון, ושיהיו אדומים ולא קמחיים. שלא נזרוק כמו בפעם הקודמת שקנית, הוסיפה נזיפה בפתק, הופכת את הפריט ברשימה לחצי חיבור, והדגישה בקו. הוא כבר גמר עם הפירות והירקות, כולל התפוחים, שלמזלו בשלט מעל למשטח שלהם היה כתוב יונתן, והוא התפלל שהם לא קמחיים. מה הוא מבין בתפוחים קמחיים? לא פחות ולא יותר מאשר בעונת ההבשלה של אבטיחים. הוא כבר היה באזור מוצרי החלב, מחפש את היוגורט שיעל אוהבת, כשראה אותה. אצילית כל כך. מרוחקת. גופה רחב קצת. הוא עזב את איזור החלב והתקדם למדף הזה רק כי היא עמדה לידו. למה הוא מקשקש על מזון? זה שהוא ממלצר בין הבחינות בחוג לכלכלה, לא הופך אותו סמכות באוכל בכלל, או בפירות בפרט. לשיאו הגיע כשהצליח בלי טעויות לדקלם בעל פה את רשימת המנות המיוחדות של היום במסעדה. וגם אז הוא לא מבין חצי ממה שהוא אומר. אם מישהו ישאל אותו ברצינות מה ההבדל בין עלי בזיליקום לעלי מרווה או נענע, אין סיכוי שיענה תשובה נכונה. תן לו שניצלים וצ'יפס, והוא מאושר. עושה מאמץ ומצליח לטעום את המנות המתוחכמות שהם עושים שם, במסעדת "על הים", כדי שיוכל לספר לסועדים מה הם הולכים לאכול. ומה באמת היא תחשוב עליו, אם עכשיו יש אבטיחים כל השנה, לא כמו פעם, כשהיו אבטיחים רק באמצע הקיץ? היא תבין שהוא רוצה רק למשוך תשומת לב, ותחשוב שהוא ילד מפגר. למה תחשוב? תדע. ותצדק. לא מספיק שהיא בטח כבר שמה לב למבטים שהוא נועץ בה כל פעם שהם עולים יחד במעלית? הוא מנסה להסתיר אותם, אבל היא לא עיוורת. ועכשיו, עם המשפט הדבילי הזה, בכלל.

פעם, לא מזמן, הוא היה כל כך מרוכז בה, עד ששכח לרדת בקומה השלישית, שלו. המעלית דווקא עצרה, ושניהם עמדו, מחכים שמישהו ירד, אבל אף אחד לא זז. דקה אחר כך, כשהוא שם לב שהוא עומד במעלית הריקה, שעצרה בקומה התשיעית, שלה, ולא זזה אחרי שהיא יצאה, הבין איזה מפגר הוא נראה, ורק התפלל שהיא לא תזכור. ואולי היא הבחינה בכך שבכל פעם שהיא עולה, גם הוא ממהר להיכנס, כאילו חיכה לה. אפילו שדי דחוס במעלית עם שני מבוגרים ועגלת התאומים שלה. בעצם, למה שאישה יפה כזאת בכלל תשים לב אליו? רק בשביל הריח הטוב שנשאר במעלית אחרי שהיא יוצאת, שווה לעלות. הבעל הזה שלה, העשיר עם הב.מ.וו. הכסופה בחניה, בטח קונה לה את הבשמים הכי טובים מהדיוטי פרי בנסיעות המרובות שלו לחו"ל.

"באמת נורא הקדימו." היא אמרה, כאילו לעצמה, אם במקרה הוא לא ישמע, "זה בטח בגלל החום בערבה. שם מגדלים אותם עכשיו." היא רצתה להוסיף שהיא לא מבינה בזה כלום, כי מה לה ולגידול פירות בערבה, ואולי בכלל מייבאים אבטיחים מאיזה מדינה חמה, ואולי אבטיח זה בכלל ירק, ולא פרי, ממש אין לה מושג. עגבניות, למשל שמעה פעם, שאפילו שהן מקוטלגות בסופרמרקט כירקות הן פרי בכלל. אבל היא שתקה. אולי הוא לא דיבר אליה? אולי הוא תימהוני או משהו כזה? יכול להיות שהוא בכלל דיבר לסלולרי שלו. כן, ככה הרבה צעירים עושים עכשיו. הוא בטח דיבר לתוך מיקרופון אלחוטי שהיא לא ראתה. משונה נורא העניין הזה עם הטלפונים הסלולרים בימינו. היא הניחה בזהירות בעגלה את חצי האבטיח הכי אדום שמצאה, והסתובבה למדף השזיפים, מעיפה מבט אגבי בצעיר. הוא נראה מוכר. זה לא הבחור הצעיר שגר בבנין שלה? המפוזר, החמוד הזה שכל פעם ממהר להיכנס למעלית ברגע האחרון? ההוא עם השיער הפרוע, המקליש, שפעם נשאר במעלית אחרי שיצאה, אפילו שלא לחץ על שום קומה? היא רצתה אז להגיד לו משהו, אבל בסוף שתקה. גם הוא עזב את מקומו לטובת השזיפים, וכעת היה מתכופף לצידה, בוחן את הפירות העסיסיים, גדולים וסגולים באופן כמעט לא טבעי. מלאכותי כמו הטעם המתוק שיש לתירס בימינו. כאילו משקים אותו במי סוכר. הוא גבר נאה. קצת מחוספס. כמעט צעיר מדי, אבל לא. הוא לא ענה. בטח לא שמע. לא נורא. יותר טוב כך.

הוא לקח שזיף גדול ובחן אותו. מאוחר יותר, כמעט שעה אחר כך, ייזכר בצבע הסגול כהה הזה, כשיבחן מקרוב את צבע שפתי הערווה הבשרניות שלה. לא שהוא סמכות בגוונים של הרירית החמימה הזאת. כמה כאלה כבר ראה באור יום מקרוב? שתיים? שלוש? במגזינים, בדוכנים של התחנה המרכזית, על נייר הכרומו המבהיק, הן יותר אדמדמות מאשר במציאות. המון פוטושופ יש בעיתונים האלה. שתי האחרות שהוא ראה היו יותר חומות מאשר אדמדמות. ואלה היו ממש סגולות כהות. כמו השזיפים האלה. הוא ילטף את הבטן שלה, עדיין תפוחה מעט מהלידה. לוקח לה זמן לחזור למצבה הקודם, היא תלטף את ראשו הטמון בחיקה, בייחוד אחרי לידת תאומים. הוא יחפש סימני צלקת בשיפולי הבטן היפה והמתוחה ההיא. הוא קרא פעם שכמעט כל לידות כאלה מתבצעות בניתוח קיסרי. אבל בין כה אין לו מושג איפה לחפש את הצלקת. "יפים" הוא אמר, והחזיר את השזיף למקום. הוא לא סובל שזיפים, וזה יהיה ממש מוזר אם יחזור הביתה גם עם אבטיח וגם עם שזיפים, כשענת ביקשה רק תפוחי עץ. "מעניין איך הם מייצרים את הצבע הזה? פעם לא היה כזה." הוסיף, עדיין מקפיד לא להסתכל עליה, למרות שהיה די משוכנע שהיא כיוונה אליו את מה שאמרה קודם על הגידולים בערבה, ולא דיברה אל עצמה. היא השתהתה בבחירת השזיפים, והוא חשב אולי כן לקחת שזיף או שניים, אפילו שהם נורא יקרים. אולי מישהו משותפיו אוהב שזיפים. גם באגסים הוא ייזכר אחר כך, כשילטף במבטיו את שדיה. אחר כך גם בידיו. אגסים הוא דווקא כן אוהב. היום מגדלים אותם גדולים כאלה, בשרניים. ורדרדים, כמעט כתומים, כמו בחוץ לארץ. לא כמו פעם, ירוקים, קשים ולא כל כך גדולים. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהיה עם אישה מבוגרת ממנו, אבל אף פעם לא כל כך מבוגרת. בטח לא עם מישהי שיש לה בת גדולה. נראית בתיכון, הבת. הוא ראה אותה יורדת עם האימא היפה שלה כמה פעמים, עוזרת לה עם העגלה. אם יש לה בת בתיכון, אז היא אולי בת שלושים וחמש. אולי אפילו ארבעים. גוף יפה מאוד בשביל ארבעים. במיוחד אחרי לידות. ועוד אחרי תאומים.

"בכל אשם המכון הוולקני ברחובות" היא המהמה לעגלת הקניות שלה, מתחככת בו כשהיא עוברת במעבר הצר לכיוון בית המאפה. אם הוא ילך אחריה, זאת אומרת שהוא שמע אותה. אם יישאר, לא נורא. לכל היותר יחשוב שהיא עוד אישה מזדקנת בודדה, שמדברת עם עגלת הסופרמרקט שלה. כל שקיוותה היה שהקטנים נרדמו אצל חמותה. אולי הם ישנו קצת הפעם אצלה. רק שהאימא הזאת שלו לא תצלצל שוב ותגיד לה לבוא לקחת אותם, כי שוב היא לא מצליחה להרדים אותם. שתיתן לה עוד כמה דקות בבית לבד. לפחות לפרוק את הדברים מהסופר. נוסע כל הזמן לחו"ל ומשאיר אותי עם התאומים ועם אימא שלו לעזרה. גם כן עזרה. איך הם לא נרדמים אצלה אף פעם?

ליד מתקן הבאגטים שוב הריחה אותו לידה. אחר כך, כשהיא תעבור לגור אתו לחודשיים, ושניהם יבינו שהפנטזיה הזאת לא יכולה להתממש והיא תחזור לבעל העשיר שלה, היא תיזכר שוב ברגע הזה, ששניהם בחרו באותו באגט. הוא היה חם. טרי לגמרי. רותח. יצא הרגע מהתנור, וידי שניהם נרתעו משנגעו בו. היא תמשיך לגדל את הילדים עם בעלה, והאימא שלו תמשיך לעזור לה כשהוא ייסע לחו"ל, לעסקים, אבל לא תסתיר את מבטי ההאשמה על מה שהיא עשתה לבן שלה. לאט לאט היא תלמד והקטנים יירדמו אצלה. והמקליש יקריח לגמרי, יגמור את הלימודים, ויעזוב את הדירה השכורה. ובכל פעם שיעבור בשכונה ייזכר בריח שלה, ובכל מה שלימדה אותו. הלהט האמיתי הזה, הרגוע, הבטוח, שאין לבנות עשרים להציע. הן לא יכולות להתחרות, בנות העשרים. ניסיון החיים והגיל, אותו מרכיב חסר תחליף, שיהלל באוזני כל מי שיהיה מוכן לשמוע. הוא לא ידבר עליה. לא יזכיר אותה. בלי שמות. יפאר את ניסיון החיים בכלל, אבל לא יפסיק להיזכר בה. בהתעמקות הטוטלית שלה במעשה האהבה, בהיסחפות הנואשת, שתחזיק מעמד בסתר חצי שנה, ועוד חודשיים של ניסיון גלוי לא מוצלח. אבל כל זה קרה אחרי כן. הרבה אחרי כן, וזה סיפור אחר בכלל. בשלב זה כפות ידיהם, הנוגעות זו בזו לשנייה קצרה, נסוגו מהבאגט הלוהט. "אני עולה אלי הביתה, אני חושבת. תבוא?" היא אמרה, וכל אחד מהם לקח באגט פושר, מיהר לקופה לשלם, וחזר לבית הסמוך. הוא ברגל, היא באוטו שקנה לה בעלה. לעצמו הוא קנה ב. מ. וו. לה הוא קנה טויוטה. היא ביקשה טויוטה. לא רצתה רכב גדול. זה לא שיש לה, כמוהו, עכשיו, כשהיא בחופשת הלידה המתארכת, חניה במקום העבודה. היא צריכה רכב שאין בעיה לחנות בעיר, אבל שיהיה מקום לעגלת התאומים. הוא עצר בקומה שלוש, לשים את הסלים במטבח, ולמהר חזרה למעלית שתיקח אותו אליה, לקומה תשע. כשהחותנת תפריע ותצלצל לספר שהתאומים התעוררו והם בוכים, ואם לא קשה לה, הם מתגעגעים לאימא שלהם, הוא יצטרך לחזור לדירה שלו. אז יראה ששכח להכניס את הגלידה לפריזר, והיא נמסה לגמרי. ענת תתרגז. שוב.

#סיפורשבועי

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.