• eldadilani

היה לי בוקר מטורף

היה לי בוקר מטורף. התחיל עם סידורים רגילים והמשיך לתוכניות גרנדיוזיות. התחיל, כמו כל בוקר, עם הסנדוויצ'ים לילדים, וההקפצות לבתי הספר. למה לא רשמנו את כולם לאותו תיכון? מה הדמוקרטיה שקפצה עלינו? איך נתנו לכל אחד לבחור בית ספר אחר, במרחק כל כך גדול זה מזה? הבוקר המשיך בפגישה עם המחנכת של רותי. היא הזמינה את שנינו במיוחד, בדחיפות, אבל רק אני יכולתי. רמי היה עסוק. בסוף לא היה כל כך רציני. רותי איחרה שלוש פעמים מתחילת השנה, והחסירה ארבעה שיעורים. כל זה בחודש וחצי. "היא בגיל שמוכרחים לשים עליהם עין טוב טוב," המחנכת אמרה בקול של עובדת סוציאלית "את לא מסוגלת לתאר לעצמך איזה סיפורים שאני שומעת מהורים כאן. אוזניים תצילנה." חשבתי שהפסיקו להשתמש בביטוי הזה "לא להאמין, הדברים שהורים מגלים לגמרי במקרה, כמו החיסורים האלה, למשל." יכול להיות שהיא צודקת. הייתי מנומסת, ורשמתי לעצמי את הפרטים על פתק, מתפללת לזכור לדבר עם רותי על הנושא בערב. מה אני יודעת, אולי המורה צודקת? כדאי לבדוק. אחר כך היה לי תור אצל הגניקולוג, שדחיתי אולי חצי שנה. בצדק, לפי כמות הזמן שחיכיתי אצלו. למה הם מזמינים אותנו בהפרש של רבע שעה, כשכל אישה נמצאת בפנים כמעט חצי שעה? חוץ מזה, לקבוע אצלו תור ביום חמישי, שהוא יום תמיד לחוץ אצלי, היה מעשה לא נבון.

ואז, פחות או יותר באחת בצהרים, כבר די עייפה ועצבנית, הגעתי לקפה וסנדוויץ' בארקפה, עם מנחם. עברתי לדברים הגרנדיוזיים.

למנחם, החבר הכי טוב שלי בעולם, היה, כהרגלו בפגישות הדו-חודשיות שלנו, רעיון אדיר. "תשמעי," הוא אמר "הגיע הזמן שתעשי משהו עם החיים שלך. מגיע לך עוד משהו חוץ מכל ההופעות הקטנות האלה. האולמות הזעירים האלה, שאת מתמחה בהם בשנים האחרונות. מה דעתך לעשות הסבה מקצועית?"

"בגילי?" שאלתי.

"בגילך. למה, את כבר מתה? עוד אין לך חמישים." הוא אמר.

"הלו, הלו, לא צריך להגזים לשום כיוון." אמרתי. ארבעים ושמונה עוד חודשיים, זה רחוק מחמישים.

"את רואה?" אם יש מישהו בעולם שרוצה רק בטובתי, מכל הלב, זה מנחם. המשכתי להקשיב "אני יודע שאת לא מי יודע מה מרוצה ממה שעובר עליך עכשיו..."

"מזה שאני לא מצליחה להופיע במקומות יותר גדולים, מזה אני לא מרוצה." אמרתי "מה תעזור לי הסבה?"

"בסדר." הוא התעלם "אני מתכוון למשהו יותר מזה. משהו רציני לעשות בחיים שלך. שירה בציבור זה יופי, אבל הגיע הזמן שתעשי משהו אחר."

"כמו מה?" שאלתי.

"אני חשבתי על זה, דווקא. כמו, למשל, ללמוד גישור, או הנחיית סדנאות. שמעת על זה? דברים כאלה, שגם מתקשרים לתואר שלך, וגם תעשי משהו עם הכישורים האחרים שלך? מה דעתך על קואוצ'ינג, הא?"

התכוונתי לענות לו, אבל הטלפון צלצל. עומר. כשעומר מצלצל, כל העולם יכול לקפוץ לי"מה נשמע, חמוד?" שאלתי.

"אימממממממא." היה לו ניגון מיוחד כזה ל"אימא", שעל פיו ידעתי כשטוב לו. כשלא התחיל שיחה עם האימממממממא הזה, ישר ידעתי שמשהו לא בסדר. טרטרו אותם יותר מרגיל, ביטלו יציאה "מה העניינים? איך החיים שם, בתל אביב?"

"איך אצלך, מתוק?"

"הופה, הופה, קודם חמוד, עכשיו מתוק. מי יושב אתך שאת מנסה לעשות עליו רושם כמה את אוהבת את הבן שלך?"

"זה רק מנחם," אמרתי "והוא מוסר לך דרישת שלום חמה." מנחם הנהן בהסכמה. הוא מכיר את עומר עשרים שנה. היה סנדק שלו.

"אז זה נכון מה שאבא אומר, שיש ביניכם משהו."

"עומר!!!"

"אהה, עכשיו זה בטוח. זאת ההוכחה שהייתי צריך. אני אגיד לאבא."

"אתה מוכן להפסיק עם השטויות?"

"ואת?"

"נו, באמת. די חמודי. מה קורה? הכל בסדר אצלך?"

"עשר. עשר וחצי, אימממממממא."

"ומתי אתה בא?"

"שבת הזאת, בלי נדר."

"שבת? מחר?" איזה כיף. צריך להכין לו את כל האוכל שהוא אוהב. שלושה שבועות לא היה בבית.

"בלי נדר."

"יופי, נכין לך הכל."

"לא דאגתי לרגע."

"וחוץ מזה?"

"הכל עשר. טוב, אני מוכרח לזוז."

"לאיפה?"

"לזוז. להגן עליכם. שתוכלו לשתות את הקפה שלכם בשקט. לזוז. ביי."

"ביי חמוד." נתתי נשיקה לטלפון.

"אז?" מנחם שאל "מה את אומרת?"

"על מה?"

"על ההסבה?"

"בחייך, עומר בא בשבת. ההסבות המקצועיות שלי יכולות לחכות." היה יום חמישי, והיה לי עוד המון מה לקנות ולהכין, במיוחד כשעומר בא. לא היה לי יותר זמן למנחם.

עד הערב התעסקתי בהכנות. לקצב שלי לא היתה הקישקה, והייתי צריכה לחפש אצל קצב אחר. כמו שנגמר אוקטובר וברור שכבר חורף, אם אין צ'ולנט בשישבת כשעומר חוזר, הוא עושה מהומות. איך אני אוהבת להסתכל עליו כשהוא מתנפל עליו עוד לפני שהוא מוריד את המדים המאובקים האלה. ולמרק שלי, שהוא קורא לו "משקה האלים של אימא". יודע לפרגן, הילד. קיבל משהו בגנים מהאבא החמוד שלו. גם המרק עוד צריך לעבור כמה סבבי בישולים עד שיקבל את הטעם שלי, ואז לשכב לילה במקרר. עד מחר בצהרים הוא יהיה מצוין. הקטנים היו נחמדים. הסתדרו לבד. לא דרשו תשומת לב. הם מכירים את ההכנות שלי לביקורים הנדירים של אחיהם הגדול.

בעשר בערב התמוטטתי לכורסת הטלוויזיה. רק כשהתיישבתי הבנתי כמה אני עייפה. מזל שהיה סיינפלד בערוץ שלוש. אני יכולה לראות את אותו הפרק עשרים פעם. גם אם אני מתה מעייפות, הוא מצליח להצחיק אותי.

באמצע הפרק, דלת הכניסה מאחורי נפתחה. אני לא מסתובבת כשאני יושבת עם הגב ורואה טלוויזיה ומישהו נכנס לסלון. אני רואה בהשתקפות של הזכוכית של התמונה הגדולה, מעל לטלוויזיה, מי נכנס. בהתחלה חשבתי שאני לא רואה טוב. אבל הסתובבתי, וזה היה נכון. ברקע מוסיקת המעבר העליזה בין הקטעים של סיינפלד, ובפתח עומדים רמי ודוד. רמי ודוד ביחד, כמו פעם. כף רגלו של דוד לא דרכה בבית שלנו מאז שעזבתי אותו לטובת רמי, שפעם היה חבר טוב שלו. דוד לא דיבר אתו מילה מאז שהתחתנו. אתי הוא בקושי דיבר, וגם אז רק לגבי עומר. אסיפות הורים, תשלומים לבית הספר, תיאום חופשים. כשיש ילדים משותפים, אף פעם לא מתגרשים באמת. תמיד יש דברים שצריך לתאם, לדבר. אבל השניים האלה, רמי ודוד, שפעם היו יוצאים לפאבים, משחקים כדורגל בשבתות – כלום. אפילו לא שלום בטעות בטלפון. אם רמי היה עונה, דוד היה אומר "את יונית", וזהו. והנה הם, יחד, שניהם, בפתח הבית שלנו.

ואז רמי לקח את השלט, וסגר את הטלוויזיה. אני לא אוהבת שהוא עושה לי את זה, והוא יודע. מוסיקה רועשת, שבקעה מחדרי הילדים, נשמעה כעת בחוזקה בשקט שהשתרר בסלון. אנחנו לא מרשים מוסיקה רועשת כל כך, עם דלת פתוחה. שיסגרו את הדלת, או שישתמשו באוזניות. בכל מקרה – לא כזה רעש. אבל עכשיו רמי לא אמר כלום. לא צרח, כמו שהוא רגיל, לסגור כבר את הרעש הזה. רמי שמע את הרעש, ושתק. דוד התקרב גם הוא, ונעמד ליד רמי וככה שניהם עמדו מולי, ביני לבין הטלוויזיה. והעיניים שלהם היו נפוחות ואדומות, והם לא מדברים. רק השפתיים של דוד רטטו כמו שפתיים של זקנים. אבל הם לא אמרו כלום.

אחר כך דוד ניסה להגיד "יוניתי", כמו שרק הוא קורא לי בעולם, ולא קרא לי מאז שעזבתי אותו לטובת רמי. אבל רק יצא לו מן "יוניייי" כזה לא ברור, והשפתיים שלו המשיכו לרעוד. ואז רמי התקרב אלי, ורצה לחבק אותי, אני חושבת, אבל אני בדיוק הבנתי מה הוא רוצה ממני. נרתעתי לאחור, והוא עצר. לא המשיך לנסות לחבק אותי בכוח.

והעולם קפא. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל פתאום שום דבר לא זז בחדר. וגוש אדיר התמקם לי בגרון, חסם אותו, והתחיל לטפס למעלה. אפילו תנועת בליעה לא יכולתי לעשות, וחשבתי שאני תכף נחנקת. והלב שלי התחיל לדפוק. דפיקות שלא היו לי אף פעם. כאילו אני הולכת לקבל התקפת לב. רציתי לצעוק. רצית לדבר. נסיתי לשאול מה קרה. באמת שניסיתי, אפילו שאני חושבת שכבר ידעתי, אבל לא יצא לי שום קול. אולי צרצור חלש כזה. אני אפילו לא זוכרת איך המשכתי לנשום, כי הרגשתי כאילו כל העולם, שקפא, התיישב על בית החזה שלי, ולוחץ. ואז החדר התחיל להחליף צבעים, והיו הבזקים לבנים, משונים כאלה, על הקירות, ועל רמי ודוד. ושחורים. ורמי התחיל לבכות. אני לא ראיתי את רמי בוכה אף פעם. כבר כמעט חמש עשרה שנים אנחנו ביחד, והוא לא בכה אף פעם. כאילו כואב לו אם מישהו לא צוחק לידו. ורציתי להגיד לו להפסיק. מה אתה מתחיל לבכות לי פתאום? מה הסיפור? אבל לא יכולתי לדבר, בגלל הגוש הזה, והלחץ בחזה. פתאום היה שקט. אולי ה-CD שהילדים שמעו נגמר. ומכל הקולות בעולם, שמעתי את קול הפצפוץ של הצ'ולנט על הכיריים. אולי קליפה של ביצה התפקעה. והיה לי טעם מר בפה. כל כך מר. ואחר כך אני לא כל כך זוכרת מה היה.

Recent Posts

See All

שכר סופרים

הטלפון רטט, ושלושה שוויצרים מעונבים, אם רק יכלו, היו יורים בי. לוקח זמן להבין אותם, אבל לאט לאט אתה לומד, במיוחד כשאתה עושה אתם משא ומתן ארו

שיעור היסטוריה

"בהתחלה היו הבבלים" אני חושב, לפי המבטא שהצלחתי לקלוט במשפטים המועטים שאמר, שיש לו קשר משפחתי לחבל הארץ הזה. בעיטה. "אחר כך ב

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.