• eldadilani

המחסן של סבא-טאטו (בחולם)

אומרים שכל התערבות מורכבת משני אנשים : אחד רמאי ואחד טיפש. חודש אחרי שהייתי בן שמונה, בערב יום כיפור, כשעוד לא ידעתי שככה זה בהתערבויות, עשיתי שטות. כמו אידיוט נכנסתי להתערבות, ויצאתי הטיפש.

כהרגלנו בימים הנוראים, התגודדנו, ילדי השכונה, בערבי ראש השנה, יום כיפור וסוכות, ליד בית הכנסת. באותה שנה, בערב יום כיפור התפתח ויכוח בין ילדי כתה ב', עליהם נמניתי אני, לבין ילדי כיתה ה', עליהם נמנתה עדנה, אחותי הגדולה. אחד הגדולים מהשכבה שלה אמר שהיה פעם מטבע כזה של מאה מיל ארץ ישראליים, ואני אמרתי שלא.

"אין כזה מטבע." אמרתי.

"יש כזה מטבע." הוא אמר.

"אין."

"יש."

"אין."

"יש."

"אין ואין ואין." הייתי בטוח שאני יודע על מה אני מדבר. כבר הרבה זמן אספתי מטבעות, והיו לי כבר לא מעט מטבעות ושטרות עתיקים שמצאתי בכל מיני מקומות. חלק ההורים נתנו לי, חלק הדודים. אחד אפילו קיבלתי בטעות עודף במכולת. שווים. ממש שווים. מטבעות של עשר פרוטות, חמישים פרוטות ואפילו מאה, לירות שכבר לא היו במחזור די הרבה שנים. והיו המיוחדים ממש - כמה מטבעות מתקופת המנדט, שזה ממש נחשב. כשהייתי ילד טוב ולאבא היה מצב רוח נדיב, הוא היה מראה לי את האוסף שלו, שהיה גדול בהרבה משלי, ופה ושם היה מוצא מטבעות כפולים ונותן לי. הייתי גאה במיוחד במטבע של אגורה שההטבעה עליה היתה הפוכה, שמצאתי זרוקה ברחוב. ממש כך, סתם, ברחוב. אם הפכת את הצד עליו היה כתוב 1, היה הציור בצידו השני של המטבע, שלוש שיבולים, עומד על ראשו. קיימים רק שלושים מטבעות כאלה בכל הארץ, כך אמרו. בכל מקרה - מטבע בן מאה מיל מעולם לא ראיתי, אפילו באוסף של אבא, והייתי משוכנע שאין כזה. בטוח לחלוטין. ואז, אחרי אולי חמישים "יש" ו"אין" כאלה, נמאס לילד הגדול להתווכח, והוא אמר :

"על מה מתערבים? מה תיתן לי אם אני מראה לך מטבע של מאה מיל?"

רק אלוהים הגדול, שנתפס ברגע של היסח הדעת, בו עסק בשיקלול החטאים של כולנו כדי להחליט מה יעלה בגורלנו בשנה הבאה, מי לשבט, מי לחסד, יודע מה עלה עבר לי בראש כשעניתי בלי להסס "אם אתה מראה אחד, אני מביא לך שניים כאלה." היום קשה לי להבין מה גרם לי לפזיזות הזאת. אולי היתה בקהל השומעים ילדה שרציתי להרשים. אולי הייתי רעב מהצום בן ארבע השעות, שניסיתי למשוך ככל יכולתי. אולי סתם נמאס לי לריב אתו. כמו שאמרתי, אלוהים יודע. בכל מקרה, המשפט נזרק לחלל האוויר, והויכוח הסתיים בלחיצת יד כעוסה. ההורים יצאו זמן קצר אחר כך מהתפילה, ואספו אותנו הביתה. הצלחתי לצום עד תשע בערב. אבא היה מאד גאה בי. אמר שלפי דעתו בשנה הבאה בטוח אגיע עד הבוקר, ואולי אפילו עד לצהרים, ואין לו ספק שעוד לפני בר המצווה אצליח לצום צום מלא, כמו הגדולים. באותה שנה, בתשע, כבר הייתי רעב מדי.

למחרת בבוקר, כששוב התאספנו מחוץ לבית הכנסת, חיכה לי הילד הגדול. לעיני כולם, ביום הכי קדוש בשנה, בו אפילו את מפתחות הבית אסור היה לקחת לבית הכנסת, הוא שלף מהכיס מטבע גדול, עם חור באמצע, ומאה מיל כתובים עליו בשלוש שפות : עברית, אנגלית וערבית. כל כך רתחתי. לא ידעתי מה מרגיז אותי יותר ; הכפירה שבהחזקת כסף ביום כיפור, או הכישלון הצורב בהתערבות.

"נו?" התגרה הגדול "ומתי אני מקבל את שני המטבעות שלי?"

"עד סוכות" עניתי, מוסיף ליתר דיוק "ערב שמחת תורה". לא יכול להתאפק והוספתי מילמול, בעיקר לעצמי "כופר שכמותך!"

"כופר, שיהיה." לא נשאר הגדול חייב "אבל בסוכות, לכופר הזה יהיו שלושה המטבעות הכי שווים בעולם. ולך," כשראה כמה אני פגוע, לא יכול היה להתאפק והוסיף "לא יהיה אף אחד."

הייתי ילד ישר, בבסיסי. ניסיתי לפתור את הבעיה בצורה הגונה. אפילו שלא ראיתי אף פעם אצלו מטבע כזאת - הלכתי לאבא ושאלתי אותו אם יש לו במקרה באוסף מאה מיל לתת לי. אבא אמר שיש לו רק אחד, ומרוב שהוא חשוב לו, הוא לא הראה לי אף פעם, ולא נתן. אחר כך, כשהלכתי עם אימא לקנות בגדים לחורף, עצרתי ליד חנות הבולים והמטבעות בהדר. ובאמת היו שם מטבעות של מאה מיל, שעד ההתערבות לא שמתי לב שקיימים. אבל כל אחד עלה המון כסף. עשר לירות. שאלתי את אימא אם אפשר, למרות שידעתי מראש שהסיכוי אפסי. היא לא הסכימה, כצפוי.

לא נשארה לי ברירה אחרת. הייתי צריך להגיע למחסן של סבא-טאטו.

המחסן של סבא-טאטו (בחולם. אנחנו, הנכדים, קראנו לו בטעות טאטו בשורוק, והגדולים כל הזמן תיקנו אותנו), שהיה ממש צמוד לנמל חיפה, היה ארוך, גבוה וצר. אם לדייק, אורכו היה כמעט שלושים מטר חשוכים ומאובקים, גובהו שבעה, ורוחבו ארבעה. אני יודע, כי כשבגרתי נסעתי במיוחד, ומדדתי אותו. גם היום הוא נראה מאד גדול. אבל אז, בעיניים של ילד בן שבע או שמונה, הוא נראה אינסופי. קסום, חשוך, מסתורי, מסתיר סודות ומעורר פחדים כמו מנהרת שדים בלונה פרק. לנו, בחיפה, לא היה לונה פרק. בשביל זה היינו צריכים לנסוע לתל אביב. המחסן של סבא-טאטו היה המקום הכי קרוב ללונה פרק שהיכרתי.

היה בו כל טוב העולם, במחסן של סבא-טאטו. שקי יוטה גדולים, עשרות קילוגרמים משקל כל אחד, גובהם כגובהו של ילד בן שמונה, מכילים עד להתפקע, תחת האבק המכסה אותם תמידית, פולי קפה, כוסמת, סוכר, שעועית, חומוס. סבא היה עובר בין השקים, לפני שפרקו אותם הטנדרים הגדולים שנסעו מהנמל הקרוב למחסן וחזרה, ובודק את תכולתם. היתה לו מן סכין ברזל מיוחדת לטובת הפעולה החשובה הזאת. צורתה היתה קונוס חד מאד, והיא היתה מצליחה לעשות דרכה לתוך היוטה וחזרה החוצה עם כמה גרגירי שעועית או פולי קפה, תוך שהיא משאירה את השק שלם כשהיה בעת חדירתה. כך היה סבא בודק אם הסחורה שקיבל טובה היא, או שמא הרקיבה או עבשה במסעה הארוך לארץ ישראל. רק אחרי הבדיקה היה מאשר לסבל להכניסם למחסן. הוא היה מקצוען אמיתי, הזקן הנמוך והמשופם, מעורר היראה, ההוא. לא בכדי היה סבא היבואן הגדול בחיפה של סחורות יבשות.

המחסן היה ארץ פלאות. הסכין היה רק אחד הדברים המיוחדים בו, ולא המיוחד ביותר. על התואר הזה התחרו עוד אביזרים. למשל, המשקל הענק, שתפקידו היה לשקול את שקי הסחורה. הוא היה עשוי לוח ברזל ירקרק גדול, מונח על צירים שגרמו לו לזוע, לנוע ולהיטלטל כמו גלי ים כשעמדת עליו. לחזיתו צמוד היה מוט ברזל בצורת האות חית שגובהה כגובה אדם, ועליה מושחלים גלילי ברזל במשקולות שונים. במשקל הזה, שיכול היה לשאת, על פי דברי סבא, עד מאתיים קילו, נעזר סבא לבדוק האם דייקו בשקילת המטען, או שמא רימו אותו הסוחרים הגויים בחוץ לארץ. הסבל, לבוש גופיה לבנה, מוכתמת בכתמי זיעה בצבע חלודה, היה מניף את השק הכבד, ומניח אותו בטריקה, תוך שהוא פולט אוויר באנחה כבדה, על הפלטה הירקרקה. המשקל חישב להישבר לא פעם, אבל בדרך פלא שרד. אז היה סבא מתקרב ומזיז בדייקנות את המשקולות מצד לצד על מוט הברזל, עד שהיה מאזן את שתי לשונות ברזל המאזניים לשביעות רצונו. כשזה קרה, הוא היה מהדק את המשקפיים אל חוטמו, זז מעט כדי לא להפריע לאלומת האור הדלוחה של מנורת התקרה, המשתלשלת שבעה מטר מעליו, ופוסק פסוקו. דודה אולגה, שעמדה כל הזמן לצידו, סיגריה שמוטה לה בזווית פיה, ממתינה למוצא פיו, היתה רושמת במחברת המרוטה שבידיה, לטובת הקמעונאים שקנו מסבא. "חומוס 12, 50", או "שעועית 24, 71", או "סוכר 35, 59". חוצץ מיוחד לכל סוג סחורה. אז הסבל היה מוריד את השק למקומו, והיא היתה לוקחת עפרון מיוחד, ורושמת על השק את מספרו. 12 או 24 או 35. בתנועות עייפות וכפופות, לבושה תמיד באותה שמלה לבנה מנוקדת, אוורירית, ספוגה ריח עשן, שרק צבע הנקודות היה משתנה. יום כחול, יום ירוק. לשבת היתה לה שמלה חגיגית, מיוחדת. לבנה עם נקודות צהובות.

אבל, הסכין, השקים והמשקל, מיוחדים ככל שהיו, לא היו תחרות רצינית לפסגת הקסם האמיתי : קופות הצדקה של סבא-טאטו.

צמוד לפתח המחסן היה משרד קטן. לקרוא משרד לדבר הזה, חסר הדלת, הוא מעט מוגזם. מסגרת קרשים שצבעם ירוק מתקלף, ממסגרים זכוכיות עתיקות ושרוטות, מכוסות בוילונות מהוהים ומאובקים. בתוך הכוך המשרדי הזה, שתקרה לא היתה לו, אלא חלל בגובה שבעה מטר, היתה דודה אולגה יושבת כשלא היו לה עיסוקים בתוך המחסן. בתוכו, על מדף בצורת האות ריש, עמדו קופות צדקה. סבא-טאטו היה מסורתי בילדותו. הוא הפך דתי לאחר שנפטר אביו, וכשאני הכרתי אותו, כבר הקפיד על קלה כחמורה. לבית הכנסת השכונתי תרם ספר תורה, ובקיר התורמים היתה טבועה לבנה חומה עם נר תמיד, ששלהבתו החשמלית רוטטת, ושמו מרוקע עליה. לא היה משתטח טוב ממנו על רצפת בית הכנסת ב"ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים" בתפילת ראש השנה ויום כיפור. כמתבקש מאמונתו העמוקה, היה מעוטר המדף במחסן בעשרות קופות צדקה. על המדבקות היו שמות שונים ומשונים. החל מבתי תמחוי לעניים בחיפה, עבור דרך ישיבות תורניות, בתי כנסת ברחבי הארץ, מוסדות צדקה מכל רחבי העולם, וכלה בקופת קק"ל וקרן היסוד, אותן הכרתי כבר בגן הילדים. הקופות, כמו כל דבר במחסן, היו ישנות מאד, ועשו רושם שאיש לא נגע בהן שנים. לא רק שמיעטו לתרום לאחרונה, גם לרוקן אותן איש לא טרח. כשהייתי מרים את הקופות, אחת אחרי השניה, ומשקשק בהן, הן היו כבדות ממטבעות. מזמן מזמן אבא אמר שחלקן שם עוד מתקופת המנדט הבריטי.

כשמציתי את הדרכים החוקיות למצוא מטבעות בני מאה מיל, החלטתי להמר על האפשרות היחידה שנשארה לי. אמרתי לסבא שאני רוצה לרדת איתו למחסן ביום הראשון של חופשת הסוכות מבית הספר. הוא הסכים בלי לחייך. הוא לא הרבה לחייך, סבא.

הימים לפני חג סוכות היו ימים עסוקים במחסן. עם ישראל קנה הרבה אוכל לארוחות החג בסוכה, וסבא היה צריך לספק את הסחורה. כך קרה שסבא ודודה אולגה היו עסוקים רוב הזמן, ואותי הניחו למשחקי בארץ הפלאות שלי, בפינה הרגילה במשרד. שם, במגירות הישנות בארון, היו עוד מיני אוצרות. מעטפות של מכתבים ישנים, שהבולים העתיקים שלהם הקסימו אותי, והפכו לתשתית אוסף הבולים שלי. קופסאות טבק ישנות, בהן שם סבא מסמרים, ברגים, אומים, ופקקים ישנים. גזרי עץ, מהם הייתי עושה חרבות להלחם באויבי השונים, היו זרוקים מתחת לארון. אפילו הספר אלטנוילנד, שעמד בבדידות מזהרת על מדף, מייחל לקורא, ריתק אותי. עשיתי עצמי משחק, כמצופה ממני, במגירות הארון, בין השקים ועל המשקל, וחיכיתי לשעת כושר, בה דודה אולגה תצא מהמשרד.

דודה אולגה היתה סיפור כשלעצמו. היא היתה העוזרת של סבא. האחראית על הצד המנהלי של העסק. היא שלטה בכל הרישומים, ההתכתבויות עם הספקים ורשויות המס, וכל דבר אחר לו נזקק סבא. שולחן העבודה שלה היה מכוסה בעשרות קבלות, דפים ומחברות, בערבוביה שלא ברור היה איך אפשר למצוא בה את הידיים והרגליים. אחת לכמה זמן היתה מסיטה את כל הניירות, פורשת חבילת קלפים מרוטים, מיטיבה את משקפיה עבות הזגוגית לאפה, ומשחקת סוליטר. כשלא היתה משחקת סוליטר, היתה בודקת את המחברות והקבלות, או נובחת בקול צרוד מעשן משהו לכיוון סבא או אחד הסבלים. אוכל מעולם לא ראיתי מתקרב לפיה המצומק. רק סיגריות, שהחזיקה כל הזמן בידה המגויידת. כשנזקקה לעתים לשתי ידיה, למשל כאשר היתה מחלקת את הקלפים לשורות ולטורים, היתה הסיגריה נטועה בזווית פיה. בעיניים של ילד, לא היה דבר קרוב יותר לדמות המכשפה מהסרט "שלגיה" מפניה חרושי הקמטים של דודה אולגה. בי נשבעתי.

חיכיתי עד שדודה אולגה יצאה לעזור לסבא-טאטו במחסן. אז לקחתי במהירות שתי קופות צדקה, ומיהרתי לירכתי המחסן, מרחק שלושים מטר, חוצה בעיניים עצומות את מרכז המחסן החשוך והמפחיד, אותו פעם ראיתי חולדה ענקית חוצה במרוצה. התיישבתי ליד אשנב קטן שהיה בקיר האחורי, ודרכו הסתנן מעט אור. התחלתי לטלטל, שקט ככל שיכולתי, את הקופה הראשונה, מנסה להשחיל מטבעות החוצה דרך החריץ. זה לא היה פשוט. סביב לחריץ, בתוך הקופה, היו לולאות ברזל, שהיקשו מאד על המלאכה, אבל, בסבלנות, לאט לאט, הצלחתי להוציא את כל המטבעות מהקופה. מאה מיל לא היו בה, ולכן החזרתי את כל המטבעות פנימה. חזרתי על הפעולה עם הקופה השניה, במידה דומה של הצלחה. הכישלון לא היה מוחלט, כי בכיסי נשארו כמה מטבעות מיל ופרוטה ישנות ושחוקות, שלקחתי לאוסף שלי. חזרתי כך על הפעולה כולה, מהמשרד לפאתי המחסן, עיניים עצומות באמצע, שתי קופות מוסתרות בחולצה, טלטול והשחלה, וחוזר חלילה, כמעט עשרים פעם. לגודל הייאוש, גם התוצאות חזרו על עצמן כמעט עשרים פעם.

השעה כבר היתה כמעט שעת צהרים. זמנה של דודה אולגה ללוות אותי חזרה לבית הורי התקרב, ועדיין הייתי ללא אף מטבע של מאה מיל. נשארו רק שתי קופות שלא פתחתי על המדף, ומיהרתי לקחת אותן למקום מחבואי המרוחק.

הקופות האחרונות, מעשה שטן, היו הקשות מכולן לפיצוח. המטבעות פשוט לא רצו להחליק החוצה. לא עזרו הטילטולים והדפיקות על הקיר. המטבעות לא יצאו החוצה. שתיים אלו דווקא לא היו כבדות, וחשבתי כבר לעזוב אותן לנפשן, אבל אז ראיתי מברג ישן וחלוד על רצפת המחסן. ברוב ייאושי לקחתי אותו, ושברתי בעזרתו את קרקעית הקופות. על הריצפה נשפכה ערימת מטבעות לא גדולה. באמת לא היו הרבה מטבעות בקופות האלה. מעט, אבל איזה אוצר. לא בכדי היו הקופות הללו כל כך קשות לפריצה. הן היו כנראה הישנות ביותר, כי מתוך הערימה הקטנה נצצו לא שניים, לא שלושה, כי אם חמישה מטבעות שלמים של מאה מיל. חמישה!!

באותו רגע בדיוק שמעתי מאחורי צעדים מהירים, וקול התנשפותו המוכר של סבא נשמע. בבהלה נשכבתי על ערימת המטבעות, מכסה אותם ואת הקופות ככל שיכולתי. סבא עבר ממש לידי, עם הפנס הקבוע, בו השתמש באיזורים החשוכים של המחסן, מחפש משהו בשורת השקים המרוחקת, ליד הקיר. נשמתה החורקנית של דודה אולגה גם היא נשמעה, מעל לאלומת הפנס שלה. הצצתי למעלה, וראיתי אותה עומדת ממש מעלי. בחשש גדול הצצתי למעלה. הייתי מוכן להשבע שהיא מסתכלת עלי. מרוב פחד לא הבטתי מספיק זמן כדי לוודא, אבל אני כמעט בטוח שהיא ראתה אותי.

"טאטו," אמרה הדודה את שם סבא נכון, בחולם "עזוב עכשיו את השקים האלה. הם יחכו. בינתיים ארוחת הצהרים שלך מתקררת." היא לא אכלה אף פעם, אבל לסבא היא דאגה תמיד. הוא, ממושמע כרגיל, הסתובב, עזב את עיסוקיו ליד השקים, והלך לכיוון פתח המחסן. דודה אולגה זזה ועמדה ממש לידי, נעליה כמעט נוגעות בי, חוסמת את שדה הראיה של סבא לכיוון האשנב. אחר הצטרפה אליו.

שחררתי אנחת רווחה שקטה. אספתי את המטבעות לתוך הקופות הפרוצות, והחזקתי אותן בידי, משתדל שהמטבעות לא יפלו. התגנבתי למשרד, חולף על פני סבא, שישב על כיסא בפתח המחסן ואכל בצייתנות, כשדודה אולגה משגיחה שיסיים הכל מהצלחת. שקט ככל שיכולתי, הדבקתי בנייר הדבק, שהיה על השולחן, את תחתית הקופות, והחזרתי אותן למדף, דוחף אותן לירכתיים ככל שיכולתי. אם יהיה לי מזל, לא ישימו לב אליהן כמה שנים.

שקט גדול ושמח ירד עלי. האפס הגדול מכיתה ה' יקבל את שני המטבעות שלו, ועוד יישארו לי שלושה מטבעות יקרים באוסף. יהיה לי האוסף הכי שווה בעולם. זה בטוח. ניערתי את המכנסים המאובקות, והסתובבתי לפתח המשרד, להצטרף לסבא. אני לא יודע כמה זמן חיכתה שם, אבל, כעת, מולי עמדה דודה אולגה, הסיגריה הנצחית בזווית פיה, וחפיסת הקלפים בידה.

"אחרי המשחק הזה, הולכים הביתה" צירצר קולה הסדוק.

היא התיישבה, הסיטה את ערימת הניירות בגב ידה, פינתה לה מקום על השולחן, ופרסה בדייקנות את הקלפים.

את המשחק הזה שלה, לא אשכח. היא היתה ממש טובה, וגמרה אותו במהירות שיא. דודה אולגה הזעפנית, מיעטה לחייך, כמו סבא. למרות זאת, הפעם, חיוך דק היה משוך על פניה לכל אורך המשחק. אחר פנתה אלי, אחזה בידי, והלכנו לאוטובוס שלקח אותי הביתה, לאכול צהרים ולהכין את שיעורי חופשת הסוכות. החיוך לא מש מפניה גם כשהפקידה אותי בידי אימא ויצאה מפתח בית הורי.

אני לא יודע למה, אבל, משום מה, היום הזה היה שונה מכל יום אחר בחייה של דודה אולגה. לכם אולי זה יישמע שולי, אבל לך תדע למה מתקבע מה שמתקבע בזכרונו של ילד בן שמונה. מה שאני זוכר יותר מכל מאותו היום היה צבע הנקודות. כהרגלה, דודה אולגה לבשה שמלה לבנה. כמו תמיד. אבל הנקודות? תאמינו לי : לא ירוקות, לא כחולות, אפילו לא צהובות. רק באותו יום אני זוכר אותן אדומות. רק באותו יום. שמלה לבנה, אוורירית, ספוגה ריח עשן, אבל הנקודות - אדומות. נשבע לכם.

Recent Posts

See All

שכר סופרים

הטלפון רטט, ושלושה שוויצרים מעונבים, אם רק יכלו, היו יורים בי. לוקח זמן להבין אותם, אבל לאט לאט אתה לומד, במיוחד כשאתה עושה אתם משא ומתן ארו

היה לי בוקר מטורף

היה לי בוקר מטורף. התחיל עם סידורים רגילים והמשיך לתוכניות גרנדיוזיות. התחיל, כמו כל בוקר, עם הסנדוויצ'ים לילדים, וההקפצות לבתי הספר

שיעור היסטוריה

"בהתחלה היו הבבלים" אני חושב, לפי המבטא שהצלחתי לקלוט במשפטים המועטים שאמר, שיש לו קשר משפחתי לחבל הארץ הזה. בעיטה. "אחר כך ב

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.