• eldadilani

הפעם – שני תרגילי כתיבה


בשבוע שעבר כתבתי סיפור בידיוני שמנסה להידמות לאשת מישהו חשוב, על סף קבלת תפקיד מכריע בדרך לרמטכ"לות. עניין אותי איך מרגיש "מספר שניים" בזוגיות, שאחד מהשניים הוא מצליח מאד. מה עובר על התומך, השני, זה שרוב הזמן בצל? לפי התגובות עושה רושם שהסיפור דיבר אליכם, כך ששמחתי. הפעם אני הולך לפרסם משהו דומה אבל מעט שונה.

השתתפתי בימי חיי שני קורסים ורבע לכתיבה יוצרת. אלה קורסים בהם סופרים "מלמדים" איך לכתוב. יותר מסייעים למי שרוצה לכתוב בביקורת בונה ובעצות, תוך שיתוף אחרים בקבוצה. האמת היא שאני משחק עם הרעיון להנחות קורס כזה בעצמי, אבל אני לא בטוח. לא ביכולת הביקורת הבונה ומתן העצות. בזה אין לי ספק שאוכל לסייע. הבעיה היא שאני יודע לשקר (עובדה, אני סופר), אבל לא בנושאים אומנותיים. כלומר – אם יגיע "תלמיד" לקורס כזה ולדעתי הוא פשוט לא יודע לכתוב – אני לא רואה איך אוכל שלא להגיד לו את זה בצורה יפה יותר או פחות. וזה לא נשמע לי רעיון טוב לרפות ידי מי שרוצה לכתוב. והעובדה שהוא משלם עבור הקורס הופכת את זה לבעייתי עוד יותר.

ראשון הקורסים שלקחתי נוהל בבית אריאלה ע"י 3 סופרות שכרגע שמן פרח מזיכרוני (נורא סליחה. זה היה מזמן. משהו כמו 14 שנים). השני היה קורס שנוהל ע"י רונית מטלון ז"ל (בביתה) והשלישי, ממנו פרשתי אחרי 2-3 פגישות, היה עם דב אלבוים.

הסיבה שפרשתי מדב אלבוים וגם כמעט הפסקתי באמצע את הקורס עם רונית מטלון היתה שלא הרגשתי שהקורסים האלה תורמים לי יותר מדי. מצד אחד, היו שם אנשים ש, איך לומר זאת בשפה עדינה, לא היו ממש מוכשרים בכתיבה. זאת אומרת – הם רצו לכתוב, אבל השפה היתה דלה, הרעיונות לא משהו. אלה האנשים שאם אעביר קורס, תהיה לי קצת בעיה איתם. היו שם גם כאלה שכתבו מצוין. היה אחד שהשפה שלו היתה עשירה ומלאה בדימויים מדהימים, משחקי לשון יפהפיים, אבל לא הצלחתי להתחבר לסיפור. הערכתי מאד את הוירטואוזיות המילולית, אבל מאחוריה לא היה רגש. ואני, מה לעשות, סאקר של רגש. אז הייתי מקשיב לטקסטים של אחרים, מקריא לעתים טקסטים שלי, אבל מרגיש שחוץ מהחברותא, שהיתה מקסימה, לא קיבלתי משהו אמיתי. ובכל זאת – זה היה מאמץ, להגיע לשיעורי הערב האלה אחרי יום עבודה.

אגב, אחד הדברים שאני זוכר טוב הוא שכל אחת משלוש הסופרות שהעבירו את הקורס הראשון (הוא חולק לשלושה חלקים, כל אחד כשמונה מפגשים), פתחה את המפגש הראשון באותה הצהרה : מי שלא קורא לא יכול לכתוב. ואני הצטנפתי לי בכיסא והשתבללתי כמיטב יכולתי. מה העניין? אני קראתי המוווון בילדותי ובנערותי, אבל איפה שהוא כשהקרירה/ילדים תפסו מקום מרכזי הולך וגדל בחיי, הפסקתי לקרוא. כלומר, בערך בין השנים 25-50 די לא קראתי. ספר פה, ספר שם, אבל לא רציני. חזרתי לקריאה בהתלהבות בגיל 50 פלוס מינוס ומאז אני בקצב של פחות או יותר ספר בשבועיים. והקטע היה שכבר כתבתי באותו זמן כמה וכמה סיפורים, וידעתי שאני כותב טוב. אבל לא היה לי לב להרים יד ולהגיד לסופרות שהן טועות ואפשר לכתוב בלי לקרוא, אז ניסיתי להתחמק מהשיחות על "איזה ספר טוב קראתם לאחרונה.". לא היה לי מה לתרום על האחרון של פול אוסטר או של אליס מונרו.

מה שכן יצא מהקורסים הם כמה וכמה סיפורים שאתם רואים כאן. היו תרגילים שקיבלנו שהתחילו במשהו קצרצר, לטובת השיעור הבא בקורס, והפכו מאוחר יותר, אחרי לא מעט עיבודים ושיפצורים, לסיפורים. ובין השאר קיבלנו תרגיל אחד, שמחר תקראו את שתי תוצאותיו : קח כותרת בעיתון וכתוב עליה סיפור. וזה מה שעשיתי. מאחר שהשנה היתה 2004, תפסו את עיני שתי כותרות : על אורי לופליאנסקי, ראש העיריה החרדי של ירושלים, שמקבל אורח חשוב מחו"ל, ואריק שרון שהריץ באותה שנה את תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה.

אז ניסיתי לדמות זבוב על הקיר. תבלו. מקווה שמתישהו תחייכו.


© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.