• eldadilani

זה טור פרידה

טוב, לכל דבר טוב יש סוף. אז מחר יתפרסם הסיפור האחרון שבאמתחתי. נכון – יש עוד כמה. לא פרסמתי את כל הסיפורים הקצרים שכתבתי. קיימים עוד שמונה, והסיבה שהם יישארו עלומים היא שאו שאני לא שלם אתם מבחינת איכות הכתיבה, או משום, וזה הרוב, שאני (עדיין) חושש מהפרובוקציה בתיאורים המיניים בהם. יש שיגידו שאני לא סופר "אמיתי", כי סופר "אמיתי" לא חושש מחשיפת כל דבר, אבל, מה אני אעשה? עדיין אני עובד במערכות מידע ופה ושם ידוע בשוק, אז אולי, כשאצא לפנסיה, נדבר.

בכל מקרה – עם הסיפור הזה אני סוגר חמישים ושישה שבועות ברציפות. לא צחוק. כל יום שישי. בארץ או בחופשה בחו"ל. בוקר יום שישי רגיל או בוקר של מפגש סופר, כולל נסיעות ארוכות ברחבי הארץ. היתה הרפתקה. פייר, היתה הרפתקה. היה כיף. מה יהיה עכשיו? לא יודע. די בטוח שתהיה קצת ריקנות בימי שישי. מעריך שתהיה חסרה לי ההתרגשות של ההמתנה לתגובות שלכם על הסיפור, לבדוק כמה כבר קראו. אבל זה מה יש. לא השינוי הראשון ולא האחרון בחיי, ואני אתגבר.

למה התחלתי במסע הזה? למה בעצם עשיתי את התחרות הזאת עם שחרזדה? אז התשובה די פשוטה - אני רוצה שיקראו דברים שאני כותב. וכמו שכבר כתבתי בהתחלה – הוצאות הספרים לא מתות על ספרי סיפורים קצרים. אין להם קהל, הן אומרות, תכתוב רומן. אני, עם עשר-אחת עשרה שעות עבודה ביום לא יכול לכתוב רומן, ולשלם עבור פרסום ספר שלי, לא מוכן (קצין פולני או לא קצין פולני). בעצם, כשאני חושב על זה, התשלום עבור בניית האתר, הדומיין ואחסונו ב-WIX נטול פרסומות הם כן הוצאה, אבל היא רחוקה מתשלום עבור הוצאת ספר, אז, בנינו, זה לא ממש נחשב.

מה עברתי בשנה האחרונה? קודם כל – שוב החלפתי מקום עבודה. אני לא נוהג לפרסם דברים על עבודתי, לכן לא רבים יודעים, אבל החל מ-1 בינואר אני עובד במקום חדש. חוצמזה – לראשונה (ולאחרונה – בפעם הבאה, כבר עכשיו אני מודיע, אני מתחיל למשוך פנסיה) בחיי הייתי מובטל. שלושה חודשים מאד מעניינים עברו עלי בין עבודות כשממש הלכתי ללשכה לחתום ולקבל מעט מזעיר מכמות הכספים שאני מפקיד בביטוח הלאומי בארבעים פלוס שנות העבודה הרצופות. חוויה מיוחדת ומעניינת למי שעובד רצוף (חלק מהמקרים בחפיפה) כל כך הרבה שנים. כמעט כל מי ששמע שאני מחפש עבודה שאל אותי למה. עם האפשרות כבר עכשיו למשוך ולהתפרנס מפנסיה ולעסוק הרבה יותר בכתיבה – למה לחזור לעבוד? לא יודע אם אני כן עם עצמי או לא, אבל אני עונה את התשובה היחידה שיש לי כעת – כי אני טוב במה שאני עושה בעבודה, ורוצה עוד כמה שנים להמשיך. זאת התשובה האמיתית? פייר – לא בטוח. עוד כמה שנים בטח אדע את התשובה. וגם, בשנה האחרונה, סיימתי טיוטא שניה של "הסיפור המושלם" התשיעי ואני מחכה לאור ירוק מהעורכת המיוחדת והמוכשרת. וגם – כתבתי טיוטא ושני חצאי טיוטות של ספרים (שניים לילדים ואחד למבוגרים), שנראה מה יקרה אתם. אצטרך זמן פנוי לעשות אתם משהו. חזרתי הרי לעבוד פול טיים, ולא קל ברמות העייפות האלה לכתוב. וכתבתי סיפור אחד קצר חדש ופרסמתי בבלוג (כל השאר – משש עשרה השנים שקדמו לפתיחת הבלוג).

ובקשר לבלוג הזה והתגובות שלכם - למדתי שאין לי מושג אמיתי מה אתם אוהבים ומה לא. נכון, קיימים שני קוראים שאני יודע שתיאורי מין לא ממש עושים להם את זה, אבל לגבי רוב הסיפורים - לא יודע איזה תגובות אקבל. קצת משונה, אבל אמרו גדולים ממני לפני שברגע שספר יוצא לאור יש לו חיים וקיום משלו. היו סיפורים שהתקבלו בהתלהבות והיו כאלה שעברו בשקט כמעט מוחלט, ולא את התגובות האלה ולא את האחרות צפיתי.

בקיצור – let’s cut the bullshit, מחר מתפרסם, עד הודעה חדשה, הסיפור האחרון, אז כמה מילים עליו.

הסיפור הפעם הוא על רגעי אושר קטנים שמביאה לחיי הכתיבה. ואני לא מדבר על פרץ יצירתיות או משהו כזה. לא על פיסקה טובה שנכתבה או על טיוטא שבה פתרתי, בעזרתה האדיבה של העורכת (המוכשרת והשווה, כבר אמרתי?) מיכל פז-קלפ, עוד כמה בעיות בספר. אני מדבר על שילוב הכתיבה בחיי המקצועיים במערכות מידע. אני מדבר על המיילים או הטלפונים שמגיעים באמצע יום עבודה לגבי הספרים. כשפתאום, באמצע דיון סוער על באגים בייצור או גירסת תוכנה חדשה שמתעכבת או שהמשתמש לא מוכן לקבל כי חסרים לו פיצ'רים ש"בלעדיהם לא עולים לייצור", או משא ומתן כספי עם ספק/לקוח (תלוי באיזה רגע של הקריירה אתם תופסים אותי במעברים שלי מספק ללקוח וחזרה) – מגיע מייל בג'ימייל ואני רואה שהעורכת שלחה לי עוד טיוטא מתוקנת, לה אני מחכה שבועות. או שמגיע איור נוסף מיניב שמעוני המוכשר בטירוף ואני מסתכל בפליאה על עוד פרשנות אדירה שלו למילים שכתבתי. אותם רגעים שמתפשט על פני חיוך של אושר צרוף שאני, לרוב, לא יכול לחלוק עם עמיתי למקצוע. אז הסיפור הזה מספר על רגע אמיתי, בו הייתי בדיונים עם ספק בשוויץ. אני לא ממש זוכר מטעם איזה חברה הייתי שם – כנראה פרטנר (אני זוכר את עצמי מתאמץ לבדוק את תוצאות משחקי המונדיאל, והאמצעים הטכניים עדיין הקשו מאד על התהליך – כך שכנראה שזה קרה במונדיאל של 2002 ביפן וקוריאה הדרומית. הרי ב-2006 המונדיאל היה בגרמניה, והיה קל להשיג מידע על התוצאות). בכל אופן, באמת באמצע ישיבה קיבלתי טלפון שהיה קשור לפרסום משהו שקשור לספרות – אולי הסיפור הראשון בעיתון "העיר". ואני זוכר את האושר שפשט בכל אחת מעצמותי, וניסיתי לתאר את התחושות האלה (שכמו שאמרתי חזרו מאז לא מעט פעמים) בסיפור. וכמו שהבטחתי אחרי הסיפור הקשה של לפני שבוע – הפעם סיפור עם סיום מחוייך.

ולסיום באמת - מה אני מבקש מכם, הקבוצה שנרשמה לבלוג וקוראת את ההגיגים? בבקשה פזרו את הבשורה. ספרו על הבלוג ועודדו אנשים שאוהבים סיפורים קצרים (אנחנו במיעוט) לקרוא. בתקופה הקרובה האתר נשאר האוויר, אבל לא בטוח שאשלם ל-WIX כדי לשמור את המצב או לשלם עבור הדומיין אם הכניסות תהיינה מועטות. אם אראה שיש קוראים חדשים, נוספים על ה-8,000 פלוס שנכנסו כבר לקרוא – אשלם ואשמור. אחרת – האתר וכל הסיפורים שבו יתפיידו אל תהום הנשיה הדיגיטלי הצפוי לרוב המידע בעולם.

אז מחר – אחרונה ודי – תבלו.

Recent Posts

See All

הסיפור הלפני אחרון

למיטב זכרוני, כשאני עובר על 54 הסיפורים שפרסמתי עד כה, כתבתי על נושאים שונים ומשונים ו(רק) שלושה סיפורים על מוות. ישנו הסיפור על מותו של אית

איך זה להיות חרא בנאדם

יש לומר את האמת – התלבטתי לא מעט לפני שהחלטתי לפרסם את הסיפור של מחר. כל פעם הסתכלתי עליו, חשבתי קצת, חששתי יותר ודחיתי את פרסומו. ולא, עדינ

על בחירות שעושים בחיים

השנה האחרונה היתה ממכרת במידה מסוימת. זאתומרת – לקום כל יום שישי בבוקר, לזכור לפרסם את הסיפור שערכתי ששבוע הקודם, להפעיל את goo.gl כדי ש,כפי

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.