• eldadilani

חצי החלון שלי

צלצול הטלפון העיר אותי משינה עמוקה. אחרי שלושה לילות חסרי שינה כמעט לחלוטין, העייפות הכריעה אותי, ועם העיתון על הפנים, בכורסא שלי בסלון, פשוט קרסתי. הנמכתי את קול הטלוויזיה והרמתי את השפופרת. "נורא לא נעים לי, אבל אני רוצה לבקש ממך טובה גדולה. ממש גדולה. אני יודע כמה זה קשה לך, אבל אני בין הפטיש והסדן. תאמיני לי, אם היתה לי אפשרות אחרת – הייתי בוחר אותה. הדבר האחרון שבא לי עכשיו, עם כל העומס שמוטל עליך, הוא לבקש ממך את זה. אבל אין לי ברירה. באמת."

אני שונאת התחלות כאלה של שיחה. על בן משפחה או חבר אפשר לכעוס. אבל על מישהו מהעבודה? אחד שאני בקושי מכירה, מחטיבה אחרת בשעה עשר וחצי בלילה? מה שיפה עם התחתיות, זה שלא משנה כמה עמוק את חושבת שאפשר להגיע – תמיד יש עוד משהו מתחת. מישהו מספיק מוכשר יחפור ויגלה רפש שאף אחד לא ידע שקיים. יש עוד כמה שיאים שניתן לשבור, אחרי כל מה שקרה בשבוע האחרון. אין ספק. אני לא רוצה לשמוע את ההמשך. אני מוכנה להקשיב לכמעט כל דבר אחר בעולם. רק לא מה שתיכף יגיע מעברו השני של קו הטלפון, למרות שאני יודעת, שכמו כל שיחה שמתחילה כך, לא תהיה לי ברירה.

עד עשר בבוקר היינו מאה ושמונים איש. מאה שמונים איש עם חלום גדול ונחישות לבצע אותו. אנחנו הולכים לשנות את העולם. אוקי, נתחיל בארצנו הקטנטונת, אבל כל העולם יגיע גם. העולם לא טיפש. הוא יבין. משתיים אחרי הצהרים נשארנו רק שלושים. בין דקה לשתיים לשתיים וחמישה נשארנו שלושים. עשרות מכתבי פיטורין בעמידה באולם הכניסה. האולם שבו סיפרנו על כל החידושים וחגגנו כל כיבוש קטן נוסף. הפעם – בלי חגיגות. לכל מכתב מצורפת חוברת עם הסברים. התחליף המקומי להסבר של בראד פיט לג'ונה היל בסרט מאניבול איך מפטרים בצורה הומנית. היית מעדיף כדור בראש או כדור בבטן, בראש פיט שואל. אז בדיוק ככה, רק בעברית מנומסת. כדור בראש עם חוברת הסברים. מספרי טלפון של חברות השמה ומספרי הטלפון בבית של כל אנשי החברה. כבר מיום חמישי שעבר ידענו, אנחנו, בהנהלה המורחבת, שזה יקרה, וחיכינו. שם יפה, הנהלה מורחבת. מכובד. כל מיני תסריטי חורבן דמיינו. בסוף זה לא קרה כמו שחשבנו. לא היו אנשי אבטחה בחוץ. לא היו פסיכולוגים. לא חסמו לנו את הכניסה לרשת. פשוט כינסו אותנו וחילקו מכתבים. קצת נאומי פרידה, הרבה הסברים פרוצדורליים. באיזה חדר ומתי ניתן יהיה להיפגש עם אנשי הביטוח לגבי הפיצויים והפנסיה. איך אפשר יהיה לקבל מכתבי המלצה רישמיים. מה קורה בחודש הקרוב, או חודשיים, או שלושה. כל אחד עם התנאים בחוזה האישי שלו. ככה אמרו. השאירו זמן להוריד חומר פרטי מהדיסקים. לשלוח לג'ימייל. להכניס Out of office. לעשות Forward למיילים.

ואז כולם עזבו. בדיוק ארבע שעות לוקח לפנות מאה וחמישים איש. מדהים. לא להאמין כמה זה קצר. בצורה מסודרת ומאורגנת. נשארנו שלושה איש מהחטיבה. המשימה עכשיו היא עיצוב המוצר מחדש, הסביר לכולנו המנכ"ל, וחזר והסביר לי מנהל החטיבה. שלושה איש מהחטיבה במסדרון ארוך וריק. בשקט גמור כולם הלכו. לקחו חפצים אישיים, ניקו מיילים, קיבלו חוברות והחזירו תג העובד. חוץ מחיבוקים ובכי חנוק, משהו שאפשר לראות רק לפי הדמעות בעיניים, לא היה דבר. אין צעקות ואין יללות. כמו לוויה של אשכנזים. אפילו את מפתח החדר לא שכח איש להשאיר לקב"ט, שישאר עד סוף החודש לסגור כמה עניינים. אחר כך גם הוא יאסוף את מכתב הפיטורין האישי שלו והחוברת. שלא ישכח את החוברת. ייקח את מכתב ההמלצה החם שלו ויחפש מקום עבודה חדש.

בארבע השעות ליוויתי את יעל שפוטרה. יעלי שלי. נקשרנו כל כך כששלחתי אותה לקורס ההסבה המזורז, שהפך אותה מסתם מזכירה לאשת מקצוע. וכולה יש לה שמונה חודשי ניסיון. מי ייקח אותה עם שמונה חודשי ניסיון? ומיקי, שעוד שלושה חודשים יהפוך לאבא. אשתו פוטרה בדיוק לפני שנכנסה להיריון. מזל נאחס. בהיריון אי אפשר לפטר. עכשיו היא שוכבת בשמירת הריון עם תאומים ומיקי יסתובב לה בבית בין הרגליים, עם מצב הרוח המחורבן, מחפש עבודה. כל הקבוצה שלי הלכה. וגם רויטל פוטרה. איך הם החליטו בדיוק מי הולך ומי נשאר, אלוהים יודע. היא, שקיבלה אותי לעבודה, פוטרה ואותי השאירו כאן. ההתחלה שלנו לא היתה חלקה. עד שסוף סוף למדנו לעבוד ביחד, עכשיו דווקא היא עוזבת ואני נשארת. מכל האגף שלי נשארתי רק אני. לגמרי לבד. כל החברים שלי פוטרו. זמרי, שחזר מליטא אחרי שגם הערכאה השלישית דחתה את בקשת האימוץ שלהם, והשאיר את אשתו עם הילדה שם. ילדה שעוד לא שלו, ואולי אף פעם לא תהיה שלו, אבל הוא כבר קשור אליה כל כך. כולם אנטישמים, הוא אמר. ואני לא יכולתי לדעת אם הוא מתכוון לרוסים שלא נתנו לו את הילדה לאימוץ או לבעלי המניות, שנגמרה להם הסבלנות או הכסף או שניהם יחד. ואורנה ואיריס. אורנה ואיריס. למה אף אחד לא צועק? שובר משהו? איך נפלה האשכנזיות הזאת על כולם? מה הסיפור? ומה זה לעזאזל עיצוב המוצר מחדש? ונגיד, נגיד שנעצב משהו מושלם? מי יפתח את המוצר החדש? הרי כולם פוטרו. מה אני אמורה לעשות עכשיו?

כולם עזבו. עוד שאלה לגבי הזכויות, הביטוחים. כמה זמן נשאר להם הרכב ואם אפשר לקנות את הסלולרי ולשמור את המספר. מתי תהיה מכירת הציוד עליה דיברו לפני כמה ימים ואם היא עדיין בתוקף. ובאמת מוכרים הכל? גם שולחנות אפשר יהיה לקנות? והלאפטופ? יפרמטו אותו או שיגיע עם האופיס מותקן? לקחו את רשימת הכתובות והטלפונים בבית שהכינו לעוזבים. הכל בשקט, שותפים מרצון לתהליך. מבינים אותו. כמעט מזדהים. הסתיימו נסיונות ההתחמקות מהצלמים שחיפשו עוד כמה צילומים של עוד חברת היי טק שמתפרקת. עוד אייטם עצוב למהדורת החדשות של שמונה ולמדור הכלכלי בעיתון של מחר. אולי אפילו לעמוד הראשון אם יתפסו תקריב טוב של דמעות וחיבוק, ואם איזה פיגוע המוני לא יגנוב להם את תשומת הלב עם תמונות יותר משכנעות של דמעות וחיבוקים ודם אמיתי. זה לא עובד בלי דמעות. בעשר כינסו אותנו פעם ראשונה, ההנהלה המורחבת. בשתיים וקצת נשארו מעטים. בארבע כבר לא נשאר אף אחד.

העברתי את המחשב לחדר שליד ענת. לא רציתי להישאר לבד בקצה המסדרון, מוקפת בחדרים ריקים. החדר של רויטל היה פנוי, אבל לא יכולתי לעבור אליו. יש גבול. היא קבלה אותי לעבודה. היא היתה הבוסית שלי עד אתמול. לשבת בחדר שלה אחרי שהיא פוטרה ואני נשארתי? בחרתי בחדר של עליזה. אמנם ממש קרוב לפינת הקפה, אבל עם כל כך מעט אנשים – כמה רעש יכול כבר להגיע מפינת הקפה?

ובערב העיר אותי צלצול הטלפון של הרצל. שלושה ימים אני בקושי ישנה. מאה וחמישים איש פוטרו הבוקר, והוא מבקש טובה. איש מבוגר שראה את רוב אנשיו מפוטרים . ביקשו ממנו לרכז את האנשים שנשארו מהחטיבה שלו במסדרון של החטיבה שלנו. אמרו שכדאי שנשב עכשיו, כשאנחנו כל כך מעטים, יחד. הוא עבר היום בין החדרים הפנויים ותכנן מי יעבור לאיזה חדר. הוא יודע שאני התיישבתי בחדר של עליזה כי יש לי בעיה לשבת בחדר של רויטל. הוא יודע ומבין. ממש מבין. לא היה מדבר אתי אם לא היה מבין. מכיר גם את הסיפור של אשתו של מיקי. יודע שגם בעלה של רויטל מחפש עכשיו עבודה. באמת. נשבע לך, הוא אמר בטון ממש רגיש, מבין ויודע הכל. לא קל, נאנח. מקווה שאת מחזיקה מעמד. אבל יש לו בעיה, המשיך אחרי הפסקה מלאת רגש. אם אני מבינה, ישראל נורא מבקש שאתחלף אתו בחדרים. הרצל נתן לו את החדר של רויטל, אבל, את מבינה? בטח את זוכרת, הרי שם יש רק חצי חלון. את מכירה את החדרים האלה, עם העמוד באמצע. האינפנטילים האלה, ארכיטקטים דמיקולו, הוא פירט, מפשלים בתיכנון ואנחנו משלמים את המחיר. כאילו שלא היתה שם ברירה, אז עשו רק חצי חלון. זוכרת? ובחדר של עליזה יש חלון לכל הרוחב. וישראל, מה אפשר לעשות, רוצה חלון מלא. הרי זה מה שהיה לו בקומה השניה. וזה חשוב לו. אפילו שנשארנו כל כך מעט אנשים ואי אפשר לדעת מה יהיה עוד שבוע. אבל, אם אני זוכרת, בכל זאת הוא ראש אגף ואני רק ראש מחלקה. אז, בינינו, בסופו של יום, מגיע לו. זאת אומרת, הגיע לו. עכשיו בעצם נשארו לו רק שני אנשים מכל האגף. אבל בכל זאת, אפשר אולי להבין אותו, כי הוא היה ראש אגף, והיה לו חלון מלא. אז אני יודע שזה החדר של רויטל, ופייר, אני מבין את הרגישות. תאמיני לי, אני הכי מבין את הרגישות וכל זה. אבל, באמת בקשה חשובה, אם את יכולה. באמת, אני ממש אהיה חייב לך. אני נורא אודה לך. חוב גדול, אני יודע. ממש תעשי לי טובה גדולה.

ועשיתי. בטח שעשיתי. אם אני לא אעשה, מי יעשה?

Recent Posts

See All

שכר סופרים

הטלפון רטט, ושלושה שוויצרים מעונבים, אם רק יכלו, היו יורים בי. לוקח זמן להבין אותם, אבל לאט לאט אתה לומד, במיוחד כשאתה עושה אתם משא ומתן ארו

היה לי בוקר מטורף

היה לי בוקר מטורף. התחיל עם סידורים רגילים והמשיך לתוכניות גרנדיוזיות. התחיל, כמו כל בוקר, עם הסנדוויצ'ים לילדים, וההקפצות לבתי הספר

שיעור היסטוריה

"בהתחלה היו הבבלים" אני חושב, לפי המבטא שהצלחתי לקלוט במשפטים המועטים שאמר, שיש לו קשר משפחתי לחבל הארץ הזה. בעיטה. "אחר כך ב

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.