• eldadilani

חצי שעה פגישה, ללא נושא

זה לא חדש אצלי, העניין עם הסימנים המעידים. אני רגיל לאתר ולמספר אותם. ככל שהם מצטברים, אני נעשה פחות רגוע. גונן אוהב להגיד שהלוואי שהביטוי הזה, סימנים מעידים, היה הדבר היחיד שנשאר לי מהסדיר. פעם קצין מודיעין, תמיד קצין מודיעין, הוא אוהב להגיד, ואם זאת נשמעת מחמאה, תחשבו שוב. זה לא הנושא היחיד שאנחנו חלוקים לגביו, אני וגונן. הבוקר, עוד לפני שהגעתי לעבודה, ספרתי ארבעה סימנים מעידים שהולך להיות לי יום קשה, אבל העדפתי להתעלם. כבר בצבא, וסליחה אם הדוגמא הזאת רק מחזקת את מה שגונן חושב עלי, המח"ט שלי בנפאח, באחד הויכוחים שלנו אם תרגיל סורי ענק הוא התחלה של עוד מלחמה או סתם עוד קישקוש, אמר לי שאני חזק מאד בלהתעלם מסימנים כאלה. אני חושב שהייתי הסגן היחיד בצה"ל שאי פעם ממש התווכח עם המח"ט שלו, ואני מדבר על תקופה שמח"ט היה חצי אלוהים. לא כמו היום, שקוראים מח"ט לכל חובש כיפה סרוגה, ששולט על חצי עיר בגדה ורודף אחרי ילדים זורקים אבנים ולא מבין איך עוד לא קיבל על זה צל"ש. הייתי סגן חמום מח, ציטוט של המח"ט, ולא נבהלתי ממנו. צרחתי עליו בחזרה שזה רק תרגיל, ובשביל שאלה יהיו סימנים מעידים אמיתיים, הם היו צריכים לפחות להתחיל לנקות את שדות המוקשים או לפרק חלק מגדרות התיל שלהם. אתה יודע מה, טיפסתי לטונים גבוהים, אם לפחות היו מקדמים את המפלסות למרחק סביר מהמוצבים, הייתי מבין את הלחץ שלך. רק כשהוא אמר לי שעוד צעקה אחת ואני עף לכלא, ולא על התחצפות אלא על סיכון מדינת ישראל, הבנתי שאני, ולא הסורים, חציתי את הגבול והשתתקתי. גם הפסיכולוגית שעשתה לי אבחון אמרה שהבעיה שלי, ציטוט שלה, היא שאני בונה תמונת מציאות משלי, המתאימה לצרכי. וזה היה בסדר גמור, היא הוסיפה, אם היה קשר רופף בין התמונה בראש שלי למציאות כמו שהיא מבינה אותה. היה לה חוש הומור אפל לפסיכולוגית הזאת, שעכשיו אפילו איך היא נראית אני לא מצליח לזכור. היה לה גם שם קליני לתופעה הזאת, אבל גם אותו אני לא זוכר. לזכותה צריך להגיד, שהיא היתה מספיק הגונה להוסיף שיש מקרים, כמו המקרה שבגללו התחלנו להיפגש, שחסרון כזה יכול להיות דווקא יתרון. לא בטוח בכלל, היא אמרה, שאנשים עם קשר חזק יותר למציאות, היו מסוגלים להתמודד עם גירושים קשים כמו אלה שעוברים עליך.

בכל מקרה, באותו בוקר בחרתי שוב להתעלם מהסימנים האלה. הם נראו קטנים ולא מספיק חשובים. זה התחיל כשהיינו בכניסה לבניין. פתאום נזכרתי ששכחתי את המעיל של יותם בתוך הבית. זה היה הסימן הראשון. כשרציתי להיכנס בחזרה לקחת אותו, כי היה קר ונראה שאולי יתחיל לטפטף, ראיתי ששכחתי את המפתחות בתוך הבית. זה מספר שניים. כשעליתי לאביבה, לקחת את המפתח שאני משאיר אצלה, התברר שערן שכח להחזיר את המפתח שלקח ממנה בפעם האחרונה שהיה אצלי. מאז שהוא מחליט מתי הוא רוצה לבוא אלי, לא היו שני ביקורים רצופים שהוא זכר להביא את המפתח, ומזל שאביבה היתה בבית. אחרת הוא היה נשאר בחוץ, ושוב הייתי מקבל מקלחת מרינה על איזה אבא לא אחראי אני. מתי הילד הזה יתחיל לזכור את הדברים הכי בסיסיים? מתי כבר יהיה בן אדם? אומרים שזה קורה כשהם גומרים את התיכון והולכים לצבא. קודם נראה שזה יקרה ליונית, והיא כבר כמעט שנתיים בצבא. בכל מקרה, זה היה מספר שלוש, והייתי בשלב הזה אמור להבין איזה יום מחכה לי. בסוף הצלחתי לקחת את המעיל אחרי שהערתי את יונית, שעשתה לה הרגל לבוא לישון אצלי אחרי משמרות הלילה שלה בצבא. אלא שאז, בדיוק כשיצאנו, התחיל לרדת גשם זלעפות. המטריה, כמובן, היתה באוטו, כך שנרטבנו, והבאתי ילד רטוב לבית הספר. זה היה מספר ארבע, למקרה שאיבדתם את הספירה. אני הולך לחטוף על הראש מרינה על זה, ובצדק. פעם בחודש אני משאירה אותו אצלך לששי-שבת, ותמיד הוא חוזר חולה, היא תגיד לי. אני, אינסטנקטיבית, אגיד שהיא סתם אומרת ונראה אותה זוכרת פעם אחת שזה קרה, אבל אדע שהיא צודקת. לא שהחזרתי את יותם חולה, אלא שזה לא אחראי להביא ילד רטוב לבית הספר. ארבעה זה כבר לא צחוק. הייתי אמור להבין ולחזור הביתה. להודיע שאני חולה, שסבתא שלי מתה, שהמקרר הלך ואני מחכה לטכנאי. כל תירוץ שלא יהיה, להיכנס מתחת לשמיכה, ולא לצאת עד למחרת בבוקר. דברים טובים מגיעים אחד אחד. זה כלל ידוע. דברים רעים מגיעים בשלשות, ואני כבר במספר ארבע. למרות זאת המשכתי לעבודה, כדי להתעמת עם מספרי חמש ושש, שלידם ארבעת הראשונים היו סימנים מעידים קלושים בעליל.

ביומן חיכה לי זימון לפגישה עם גונן. לא היה כתוב שם כלום חוץ מהשם שלי, וחצי שעה לפגישה בצהרים. אחרי כל המריבות עם גונן בחודשיים האחרונים, לא צריך להיות גאון כדי להבין על מה הפגישה הזאת הולכת להיות. הייתי צריך לדחות את הזימון. לכתוב לו שיש לי פגישה אחרת, מחוץ למשרד. שאם אני לא מגיע לפרויקט, אלוהים יודע מה יקרה. אבל מה זה ייתן לי? דחיה של יום או יומיים? ליתר בטחון, החלטתי לבדוק. הרמתי אליו טלפון ושאלתי אם אני צריך להכין משהו לפגישה. כשהוא אמר שלא צריך, הבנתי שזה הסימן המעיד החמישי, והתחלתי להתארגן. אם זה החמישי היום, צריך להגיע עוד אחד, כדי להשלים מספר המתחלק בשלוש. כנראה שלא האמנתי לזה עד הסוף. כמו שהפסיכולוגית ההיא אמרה, אני לא מאמין עד לרגע שזה מתנפץ לי על הראש. ניסיתי לצלצל לאווה. אולי היא תיתן לי עוד פרטים. היא לא ענתה לי. זאת הפעם הראשונה שאני זוכר, שהיא לא היתה זמינה גם בישיר שלה, וגם בסלולרי.

היו לי שלוש שעות, עד לפגישה, לעשות את כל מה שתכננתי. לא מזמן, עניין של חודשיים-שלושה, הוא הפסיק לשמור את המתיחות בינינו לעקיצות בארבע עיניים או לנזיפות בפורום מנהלים. לפני שבועיים, בפעם הראשונה, הוא ניסה לצעוק עלי במסדרון. אם מח"טים בסדיר לא הפחידו אותי, ודאי שגונן לא יצעק עלי במסדרון. בלי לענות לו הסתובבתי והלכתי להכין לי קפה, תוך שאני מבין לאן הוא מוביל. הוא רגיל להתנצלות. תירוצים. הסברים. תשובה כלשהי. לא להפנית גב במסדרון, כשכולם רואים. מרוב תדהמה הוא הפסיק לצעוק עלי. מאותו רגע התחלתי להתכונן. הדבר היחיד שהציק לי עכשיו היה שחיכיתי. למה חיכיתי לו? הייתי צריך להקדים אותו, ולא לתת לו לעשות מה שהוא הולך לעשות לי היום. הוא הולך להיות הצד היוזם. אני איחרתי. אני אהיה הצד המגיב. כבר בתיכון היינו שואלים מי גמר עם מי, ועכשיו אני מחכה לא? הסתכלתי ביומן שלי שוב, וראיתי שבעצם נשארה לי רק שעה וחצי. הזמן הפנוי נבלע על ידי פגישה שנוספה לי עם אנשי סי. בי. יועצים. אווה עדיין לא היתה זמינה. צלצלתי לנחמה. מי זה סי. בי. יועצים, שאלתי אותה. על מה הפגישה? היא לא ידעה. הוא ביקש לצרף אותך לפגישה, היא אמרה, לא אמר מה הנושא. מתי הוא ביקש לצרף אותי? שאלתי, והיא אמרה שהשמן ביקש את הפגישה הקצרה איתי בשתיים עשרה, ותיכף אחר כך אווה שלחה זימון גם לישיבה עם סי. בי. יועצים. כשהיא אמרה לי את זה הייתי צריך להבין את הקשר. הוא סוגר לי את היומן. גונן לא משאיר מקום למזל. הוא לא משאיר לי זמן להתארגן. רק במהלך הפגישה הבנתי שזה הסימן השישי. היתה לי שעה עד לפגישה עם סי. בי. יועצים, וחצי שעה בין הפגישות. הייתי צריך לבחור מתוך התוכנית הכללית רק את ההכרחי. אחר כך לא ישאירו לי זמן. הקדשתי חמש דקות לגגל את סי. בי. יועצים. וואלה, יופי. חברת סטארטאפ שרשומה בגרמניה, ומתעסקת בדחיסת וידאו סלולרי. מה לי ולפגישה הזאת? כמעט כל אחד אחר בחטיבה מתאים יותר ממני להשתתף בפגישה הזאת. את שאר השעה עד לפגישה הקדשתי, בדלת נעולה מבפנים, למה שתכננתי ליום שהוא יחליט להקדים אותי. בחודשים הקרובים הוא הולך ללמוד מה תכננתי. כולם ילמדו, למרות שלקשר אותי לזה יהיה להם מה זה קשה.

אנשי סי. בי. יועצים היו נחמדים ונואשים כמו כל אנשי חברת סטארטאפ שזמנם קצוב כשנגמרים להם המזומנים והם מוכרחים למצוא משקיעים, ומהר. הם הסבירו מה המוצר שלהם עושה ולמה כדאי לנו להשקיע בהם. היו להם כל השקפים הנכונים למצגות מסוג זה, ובסדר הנכון. מגמות השוק, הצורך במוצרים משלימים, שמות חברות גדולות המתעניינות , וכאלה שבהן כבר מותקן המוצר שלהם, כמה מהר תוחזר ההשקעה במוצר. הם גם למדו ממצגות קודמות, והכניסו שקפים על פרופיל החברה ומצבה הכספי. הבעיה היחידה היתה שמה שהם הציגו לא היה קשור לדחיסת וידיאו סלולרי. הם הציגו מוצר לקישור מערכות. בעצם הם הציגו את הפרוייקט שאני תכננתי לשנה הקרובה. כאילו קיבלו את מפרטי הפרוייקט שלנו ובנו אותו עבורנו. כאן הם הצליחו להפתיע אותי. עד לרגע המצגת לא ידעתי שיש מוצר כזה בשוק. חוץ מזה, המצגת היתה שגרתית. הדבר שהיה יוצא הדופן היתה התנהגותו של גונן. לרוב, למה אני אומר לרוב, תמיד, במצגות כאלה של ספקים פוטנציאלים, הוא מוביל את המתקפה שלנו על כל מה שנאמר שם, עוד לפני שהמצגת נגמרת. תגידו את האמת, הוא מתחיל עם חיוכו המיתמם, כמה חברות באמת קנו את המוצר וכמה רק הסכימו להתקין אותו לנסיון, כדי שתוכלו לכתוב את השמות שלהן על השקפים שלכם? כמה שילמתם לרפא"ל שיסכימו לבדוק את התוכנה? כמה כסף באמת נשאר לכם בקופה, ובבקשה אל תחזרו על הדברים האלה שכתבתם בשקפים? שאלות מכשילות מלוות בחיוך רחב, ידידותי. אני, בחלק הזה של המצגת, מתכווץ בכסא ומתפלל שהוא יפסיק כבר. למה לענות אותם לפני שזורקים אותם מכל המדרגות? למה לשאול על השמועות על נסיונות ההשתלטות וחיכוכים בהנהלה? למה לא להיות נימוסיים, להגיד כמה מילים טובות על המוצר והחברה ולשכוח אותם עוד לפני שהם יוצאים מהחדר ומגיעים לקבלה, להחזיר את תג המבקר ולקחת את התעודה המזהה? אבל זה היה מה שהוא אהב לעשות במצגות כאלה, ולי לא היתה ברירה, אלא לסבול בשקט.

לא הפעם. הוא היה קואופרטיבי בצורה יוצאת דופן. אף פעם לא ראיתי אותו מתלהב כל כך ממוצר שאין בו כלום. הוא הרי מכיר את התכנון שלנו לפרוייקט. הוא עצמו אישר אותו. הוא יודע טוב יותר מכל אחד אחר כמה זה צריך לעלות, וכמה יקר הם מתמחרים את המוצר שלהם. הוא זה שתמיד מגן על פיתוחים שלנו, ולא נותן לקנות מוצרים כאלה. בטח לא מחברות סטארטאפ שאין לנו מושג ירוק כמה זמן יחזיקו מעמד. הרי ברור שהמוצר לא עובד באמת מחוץ לשקפים במצגות. זה סוג הדברים שהוא נוהג להגיד בפגישות כאלה. אז למה ההתלהבות עכשיו? לקח לי זמן להבין, אבל לקראת סוף המצגת הבנתי מה קורה כאן. כשהוא שאל אותי ישירות לדעתי, כשברור שהוא מצפה שאני אגיב בהתלהבות דומה לשלו, הבנתי. זה הסימן השישי. או השביעי, או העשירי. הפסקתי לספור. הוא מתכוון לקלוט לחברה את עשרת האומללים האלה, שנגמר להם הכסף בקופה, וממש מתחננים שמישהו יקנה אותם. הרי הם עושים בדיוק מה שהאנשים שלי יודעים לעשות, ולי יש אישור לקלוט עוד חמישה אנשים לפרוייקט זהה. לא תהיה לו בעיה. יגיד להם לפטר שניים-שלושה משלהם, ישכנע את המנכ"ל שצריך לקלוט שבעה-שמונה, כי חמישה זה לא מספיק. אחר כך ישכנע את המנכ"ל לקחת במקומי את הליצן הזה שמציג לנו כאן. זה מה שהוא הולך לעשות, חשבתי. כששאל שוב מה דעתי, הבנתי שבעצם המשחק כבר גמור. הוא לא יצטרך לעשות שום דבר בעתיד. הוא כבר סגר הכל. בפגישה בעוד שעה הוא רק יסביר לי מה כבר סוכם בינו לבין מוטי. יגיד לי שהכל עבר גם את אישור סמנכ"ל משאבי אנוש. עוד שעה הוא לא יסביר לי שהמוקיון הזה מחליף אותי. זה יקרה רק עוד שבוע, כשכבר לא אהיה כאן. אז יופיע המחליף. עוד שעה הוא רק יגיד שהוא מצטער, ואין ברירה, ויש צמצומים ושאני לא אקח את זה אישית. מאחר שכבר התחלתי לבצע את התוכנית שלי לפני הפגישה, היה לי קל לשתף פעולה. שיבחתי את המוצר, האנשים, החברה. אם הוא לא היה מפסיק אותי, הייתי מתחיל לשבח את החיסכון הכספי המשמעותי שיש במוצר, ואז הוא היה שם לב, ומתחיל לחשוד.

כשהפגישה הסתיימה, הוא ניסה למשוך עוד קצת זמן איתי. בחיים גונן לא עושה את זה, ופתאום הוא אומר שחשוב לו לסכם את הפגישה מיד, להחליף דעות על הסטארטאפ הזה. יכול להיות שהוא יודע מה אני עומד לעשות? התחמקתי בטענה שאני הולך לשירותים, ומיהרתי לחדר שלי. לא נשאר לי כמעט זמן. כשתסתיים חצי השעה חסרת הנושא שלנו, כמו שאני מכיר את גונן כבר לא כל כך אוכל לעשות הרבה. יש דברים שהוא דוקא טוב בהם, כמו למשל לוודא שאני מנוטרל. היתה לי פחות מחצי שעה להשלים את התוכניות שלי. הרצתי מחלון אחד את סדרת הפקודות שהכנתי מראש ומחלון שני הרצתי גיבוי של כל הספריות האישיות שלי לדיסקונקי. גם לאנשי אבטחת המידע יש טעויות. מזל. במקרה שלי שכחו לבטל את האישור הזמני שנתנו לי, בלחץ שהיה לראת המצגת לקוריאנים לפני חודשיים, להכניס דיסקונקי ללאפטופ. ליתר ביטחון קראתי לספריות האישיות Production Procedures. אנשי הסיסטם והקב"ט לא ינסו לחפש שם חומר. הם מחפשים בעיקר בספריות הפרטיות, וספריות ההורדות והמשחקים. הם לא נוגעים בספריות שנראות כמו ספריות מקצועיות ציבוריות. מראש שיניתי את שמות הקבצים כדי שאי אפשר יהיה להבין מה אני מכין. את שני הדיסקונקים עם החומר המגובה הכנסתי לתיק חדר הכושר שלי, מגולגלים לתוך המגבת. יש כאן פרנויה בקשר לאנשים שמפוטרים, אבל אפילו הבריונים של גונן לא יגעו לי במגבת המלוכלכת.

כשנכנסתי אליו לחדר, אווה עדיין לא ישבה במקומה הרגיל. עמדת שומר הסף שלה, ממש בכניסה למשרד של גונן, היתה ריקה. עוד סימן מתריע, פחות סימן מתריע – מה זה משנה. כבר לא הייתי צריך לספור סימנים. נגמרו הסימנים. אנחנו כבר בדבר האמיתי. היא הרי היתה כאן בעשר דקות של הבוקר אתו, אותן הוא עושה תמיד כשדלת משרדו פתוחה. הוא אף פעם לא מארגן את לוח הזמנים שלו לבד. וכשאני ניסיתי לדבר איתה כמה פעמים, היא לא ענתה. גם אווה כבר יודעת, והיא לא כאן. את כל השאר אני צריך להבין לבד.

בפעם הראשונה שדיברתי עם אווה ושמתי לב שמשהו לא בסדר היתה לפני פחות משלושה חודשים. ביקשתי ממנה, כרגיל בימי ראשון, לוודא שהוא לא דחה את הפ"ע השבועי שלנו, והיא לא הרימה ראש להסתכל אלי. אווה, בשלוש השנים שאנחנו עובדים יחד, תמיד חייכה כשבאתי לעמדה שלה. היא לא היתה פקידת לשכה רגילה. תמיד חייכה, וקשה היה להוציא אותה משלוותה. מאד לא התאים לה כינוי שומרת הסף שהדבקתי לה. הפעם היא אפילו לא הזיזה את העיניים מהצג. כששאלתי אותה אם היא מרגישה לא טוב, היא הרימה את הראש, וראיתי עיניים אדומות ונפוחות. מה קרה, שאלתי, והיא אפילו לא הצליחה לדבר. רק אחרי ספל קפה, שהיא הסכימה לשתות איתי בקפיטריה, היא נרגעה והתחילה לספר. היא לא סיפרה הכל מיד. הסיפור נפרש בטיפטוף זהיר. מקרה אחרי מקרה. גם כשסיפרה, גוננה באדיקות על פרטים מזהים. לא הזכירה דבר שיכול היה לזהות מי הגבר עליו דיברה. הדבר היחיד שהבנתי היה שיש לה קשר עם גבר נשוי שעושה לה את המוות. היא סיפרה, ולקח לי זמן לקלוט מה היא אומרת. קיימים גברים כאלה? מה בדיוק הוא שאל אותך? התפלאתי כשסיפרה איך הוא חקר אותה איפה היא בילתה אתמול בלילה. מה זאת אומרת עם מי? מה פירוש חקר? המשכתי, מה עניינו? את שואלת אותו איפה הוא היה אתמול בערב? אני לא צריכה, אווה ענתה, הוא היה בבית עם אשתו והילדים. נו, אז מה איכפת לו איפה את היית? מה, את צריכה לתת לו דיווח לאיפה את יוצאת לבלות כשהוא יושב בבית עם המשפחה שלו? באמת לא הבנתי. שמעתי על כל מיני סוגי גברים. זה היה משהו חדש. מאיפה הוא לוקח את החוצפה? אתה לא מבין, היא אמרה, ואני הסכמתי. לא רק לא מבין, אמרתי, אני, אפילו את השפה שאת מדברת לא שמעתי אף פעם. כל מילה לחוד עושה שכל. הכל ביחד לא יוצר משפט בשום שפה שאני מכיר.

בימים הבאים היא המשיכה והוסיפה פרטים. כל פעם נוסף עוד סיפור שצבע בצבע חולני לגמרי גבר נשוי, שלא יעזוב את הבית אי פעם, ולמרות זאת בזמן שהוא לא מבקר בבית של אווה, או קונה לה מתנות, מתנהג כמו בעל קנאי מהסוג הכי גרוע. מצלצל באמצע הלילה ושואל עם מי היא נמצאת. חוקר עם מי דיברה כל כך הרבה זמן בטלפון. שואל מאה שאלות שונות על כל בגד או תסרוקת חדשה, לוודא שהיא לא עשתה את זה בשביל גבר אחר. מבהיל אותה לגבי הצעות הבליינד דייט שניסו לקבוע לה. מספר על סוטים שמנצלים פגישות כאלה להטריד נשים. מנסה לגלות הכל על הבחור שהיא הולכת לפגוש. היתה פעם שאפילו שאל מה שם ההורים שלו ומה הם עושים. ניסה לגלות כל פרט כדי להסביר לה למה כדאי להתרחק ממנו ככל האפשר.

התחלנו לשבת כמעט כל יום בקפיטריה, לקפה של בוקר. אני מקשיב לסיפורים שלה על המאהב, והיא לצרות שלי עם רינה, שעושה לי את המוות לגבי הילדים והמזונות. בניגוד לטיפול בבעיות שלה, דווקא בנושא הזה היא הפתיעה אותי. במשך שלוש שנים נחשפתי רק לילדה צחקנית ומבולבלת, שלא ברור למה גונן ממשיך להחזיק כמזכירה. מאחורי החזות הזאת, גיליתי כעת, קיימת אישה נבונה, שהעצות שלה לגבי רינה ממש עזרו. היא תרגלה אתי משפטי מפתח במריבות הטלפון. אסרטיביות שקטה, היא קראה למשפטי המפתח האלה. הסבירה מה מותר ומה אסור להגיד בשיחות כאלה עם רינה. סליחה, אבל עם כל הכבוד, זה לא עניינך. ככה תגיד. אבל בשקט. לא בעצבים. את כבר לא קשורה לנושא. אני מבטיח לדבר בהזדמנות הקרובה על הנושא, כרגע אני עסוק. תחזור אחרי, אווה היתה אומרת : שני בתים, שתי מערכות חוקים. אעשה את המכסימום שזה לא יקרה שוב. אסרטיביות שקטה. משפטי מפתח שהיא למדה מחברה שלה שמתגרשת. אם זה טוב לנשים, אמרה, זה יהיה טוב גם לך. גם לגבי הילדים היו לה דברים חכמים להגיד. אחרי שתי שיחות קפיטריה כאלה הפסקתי להרשות לערן, בימי השישי המקריים בהם הוא בוחר להתנחל אצלי, להביא גדודי חברים, להרוס לי את הבית ולחרב לי את השבת. למדתי לחיות בשלום עם הריפוי בעיסוק שרינה ארגנה ליותם פעמיים בשבוע. אפילו למדתי לדרוש מיונית לסדר אחרי שהיא מביאה חבר לישון אצלי. הפליאו אותי העצות הקטנות האלה מאישה שעוד לא מלאו לה שלושים, והקשר היחיד שלה לילדים היה הבייבי סיטר שעשתה לילדי אחותה. לא הגיוני שלמדת את כל החוכמה הזאת מהחברה המתגרשת שלך, אמרתי, והיא רק צחקה.

היינו כבר ידידים מאד קרובים כשיום אחד היא לא היתה זהירה ואמרה שהוא יודע כמה זמן היא מדברת לפי הנורית האדומה של השלוחה שלה. כדי לראות את השלוחה שלה, הוא צריך להיות מישהו מהעבודה עם טלפון מנהלים רמה שתיים ומעלה. יש לו שלושה ילדים. אחת לומדת באוניברסיטה. לקטן היתה בר מצווה לפני חצי שנה. את כל הדברים האלה זכרתי מפגישות קפה הבוקר בקפיטריה. אישתו בתפקיד בכיר מאד. לא הייתי צריך עוד עובדות כדי להבין מי הגבר הקנאי מהסיפורים שלה. פתאום הכל התחבר. קצין מודיעין במילואים או לא קצין במילואים אני. חוץ מזה, אני עובד איתו כבר כמה שנים. הייתי אמור לקשר את העובדות מוקדם יותר. אין ספק, כל יום אתה לומד משהו חדש, חזרתי באוזניה על אחד ממשפטי המפתח האהובים על הבוס של שנינו והמאהב של אחת מאיתנו. אבל, בבקשה, אל תספר לאף אחד, עיניה היו פעורות מבהלה כשהשביעה אותי, קולטת שהבנתי מי הבעל הקנאי מסיפורי האימה.

זמן קצר אחר כך הוא ראה אותנו מחובקים במסדרון. עד אז לא קרה שום דבר בינינו. ולא שלא רציתי. חשבתי שהבנתי מדברים שהיא אמרה שהולך ומתפתח בינינו משהו. כמה פעמים, אחרי שיחות הקפיטריה הבלתי מזיקות שלנו, ניסיתי להתקרב אליה. הדרך חזרה מהקפיטריה עוברת דרך מסדרון קטן, שהיה לא פעם ריק. ניסיתי, יותר מפעם, אחרי שיחות נעימות במיוחד, לשים לה יד על הכתף, לתת לה חיבוק קצר. היא תמיד התחמקה. היו לה כמה ואריאציות למשהו שלי נשמע כמו "עדיין לא". ואז, לפני חודשיים, דווקא במסדרון, כשכולם רואים אותנו ובדיוק כשהוא הולך מולנו, היא נצמדה אלי בחיבוק. זה היה אחרי שהוא התקשר באמצע קפה הבוקר שלנו, וכשהיא לידי היא התחילה להתנצל. יום לפני כן היא היתה בבליינד דייט. לי היא סיפרה שהבחור דווקא נראה לה, ואולי תיפגש איתו שוב. כעת הייתי צריך לשמוע את כל השקרים שהיא מספרת לו. בשלב מסויים בשיחה, בעידוד מבטים שלי, היא התחילה, סוף סוף, לענות לו. התחילה לחזור על משפטי המפתח שניסיתי לתרגל איתה בשיחות שלנו. זה לא עניינך איפה אני מבלה, או עם מי, או בכלל מה אני עושה, ואם אתה רוצה לדעת יותר, תתגרש קודם, אמרה וטרקה את הטלפון. ואז, במסדרון, כשהוא הולך מולנו, היא חיבקה אותי פתאום. כשנפרדה ממני, ליד שולחנה, התרוממה ונתנה לי נשיקה על הלחי. כשהסתובבתי לכיוון החדר שלי, ראיתי את גונן מסתכל עלינו. מאז ועד לצעקות במסדרון ולשיחה הזאת עכשיו, בשתיים עשרה בצהרים, הדרך היתה קצרה. אי אפשר היה יותר לעבוד איתו. לפחות לא אני. לא היתה משימה אחת שהוא נתן לי ועמדתי בה לשביעות רצונו. גם השבחים המעטים, שהייתי מקבל ממנו עד אז, נעלמו. מה שנשאר היו רק ביקורת וכעס. כשהוא התחיל לגבות את הביקורת עלי במיילים רשמיים, שפתאום הופיע בהם, כמכותב לידיעה, אגמון ממשאבי אנוש, הבנתי מה הולך לקרות. זה היה לפני חודש, ומאז גם אני התחלתי לאסוף מסמכים ומיילים עליו ויצרתי את ספרית Production Procedures. אם הוא חושב שאני הולך בשקט כזה, הוא עדיין לא מכיר אותי. אז גם התחלתי להכין את קבצי ההפעלה. קצין מודיעין יותר מעשרים שנים. איש סיסטם יותר מחמש עשרה.

בשתים עשרה נכנסתי אליו לחדר, וכשאמר לי, עוד לפני שהתיישבתי, שזאת הולכת להיות פגישה אישית, הבנתי שצדקתי. הייתי צריך להעמיד פנים מופתעות. שלא יבין שאני יודע ושהתכוננתי. שלא יתחיל לחפש את הקבצים שלי. הייתי צריך להיראות פגוע ולא מאמין, ונראה שהצלחתי. הוא השתמש בכל הקלישאות הנכונות. הנחיית משאבי אנוש אומרת לגלות אמפטיה ברגעים כאלה. לא יותר מדי, כדי לא להיסחף למצבים לא רצויים. צריך להראות הבנה, שיננו לנו בהשתלמות ההיא לגבי חוקי פיטורים, אבל במידה. ללא הזדהות. תן לו לדבר, אבל אל תעודד אותו, כך היה כתוב בשקפים של המצגת. את המילה שימוע הזכיר רק במשפט החמישי. ניסה לזגזג בין רצונו להגיד לי כבר עכשיו כל מה שיש לו נגדי לבין ההכרח להיצמד להוראות חוק הפיטורים. היה רגע שהוא כמעט הצליח להיות אנושי, כשאמר שהוא מקווה שאני אבין שאין יוצאי דופן. היתה לי הרגשה שהוא כמעט מתנצל. זה רק ביזנס, אמר לי מה שאני אמרתי כבר כמה פעמים בחודשים האחרונים לאנשים שפיטרתי. נדבר על הכל בשימוע, אמר, אבל, מאחר שאנחנו מכירים כבר לא מעט זמן, יש הידרדרות מקצועית, כמו שכתבתי לך בזמן האחרון ביותר ממייל אחד, והוא לא יכול להשלים עם זה. מה שכן, המשיך בנוסח הקבוע שלימדו אותנו, הוא מקווה שלא אפגע מהעובדה שבגלל רגישות החומר בו אני עוסק ומעמדי הבכיר, עד לשימוע, שיהיה, ככתוב בחוק, עוד יומיים, אני אצטרך לעזוב מיד. נדבר בשימוע, הוא אמר. זכותך להתכונן. להביא עורך דין. כל מה שכתוב בחוק, אמר, אבל אני מבטיח לך מראש שאנחנו נהיה הוגנים לגמרי. בטון שיכולתי לפרש כהתנצלות או כשמחה לאיד באותה מידה, המשיך ואמר שיתנו לי עוד חודש אחד פיצויים. זה לא מקובל, אבל יש לנו הערכה גדולה אליך. גם השימוש באנחנו, ולא באני הוא משהו שלימדו אותנו. צריך לעשות הכל כדי לא להפוך את המעמד לאישי. על כל השאר – כמו למשל פדיון ימי החופש ועוד דברים פרוצדורליים תדבר עם משאבי אנוש, סיים, כמובן, הוא הוסיף מיד, בהתאם לחוק. כל מה שאמרתי כעת רק אם בשימוע יוחלט שהולכים על פיטורים. הוא עצר וחיכה לתגובות שלי. צריך לתת לאנשים להגיב במצב הזה, לימדו אותנו, אבל לא להפוך את זה לדיאלוג. לא להפוך את זה לויכוח. לגלות אמפטיה רק עד גבול ההזדהות. זה מעמד חד צדדי. כך תדרכו אותנו לקראת תקופת הקיצוצים לפני חצי שנה. לא נתתי לו את העונג. פשוט שתקתי, מופתע ופגוע, כלפי חוץ. בעצם, מופתע ופגוע גם כלפי פנים. הכי מופתע מהעובדה שאחרי כל ההכנות עדיין אני פגוע. כנראה שבאמת אין דרך להתכונן למשפטים כאלה.

גרישא וארקדי, כך כיניתי אותם ביני לביני כשהייתי מזמין אותם ללוות מישהו מעובדי אחרי שיחה כזאת. הפעם הם חיכו לי מחוץ לחדר שלו. אווה עדיין לא היתה בעמדה הרגילה שלה. אחרי החיבוק הפתאומי ההוא היא התחילה להתחמק ממני. שיחות הקפיטריה התמעטו עד שהפכו לטיפטוף ובסוף פסקו לחלוטין. לא עוד סיפורי גונן ולא עוד זרם העצות המשפחתיות. התירוצים שלא להיפגש איתי הפכו שקופים עד עלבון, והפסקתי אפילו להציע. אווה נראתה עליזה ומאושרת מתמיד. רק כאשר התקרבתי לעמדתה היתה הופכת מהורהרת, רצינית ועסוקה. פעם אחת, כשיצאתי מישיבה אצל גונן, לדבר בסלולרי, היא לא שמה לב שאני לידה. שמעתי אותה מספרת בהתלהבות לחברה בטלפון, שהוא שוכר להם בית. כן, אמרה בהתרגשות, אני לא צוחקת. בית בשבילנו, כמו שאת שומעת. ממש עוזב את הבית. אז הסתובבה, ראתה אותי, והשתתקה.

שני הרוסים השתקנים ליוו אותי לחדר. אספתי, בפיקוחם, את מעט החפצים הפרטיים שלי לתוך שני ארגזים. הם וידאו שיש שם רק חפצים אישיים. את המגבת בתיק הכושר שלי, כמו שציפיתי, לא פתחו. אחרי פחות מעשרים דקות היינו בדרך החוצה מחדרי. עצוב לדעת כמה מעט חפצים אישיים אתה צובר בחמש שנות עבודה באותו מקום.

המסדרון היה ריק. הדלתות, שלא כרגיל, סגורות. כל אחד משני מלווי סחב ארגז לא כבד במיוחד, ואני נשאתי את תיק חדר הכושר. ממש לפני היציאה סובבתי את הראש והספקתי לראות את הגב של אווה חומק לתוך החדר של גונן, כשהוא סוגר את הדלת אחריה. הם לא ראו אותי. סביר להניח שעוד שבוע כבר לא יזכרו איך קוראים לי. יהיה להם מספיק זמן לשכוח. רק עוד חודשיים הפקודות ששלחתי יתעוררו לחיים. רק אז, ורק בימי שישי אחרי הצהרים תתחיל הירושה שלי לעבוד. כל יום ששי שני, לפנות ערב, כשכמעט אף אחד לא נמצא במשרד, חוץ מהמפעילים בחדר המחשב, יתחילו כמה מהמבוטחים הכי כבדים של החברה לא להכיר את תוכניות הביטוח שלהם. כל פעם שלושה עד ארבעה. לא יותר. רק התיקים הכבדים, המסובכים, ורק שינויים שמתגלים אחרי חודשיים ומעלה, כשכבר אי אפשר לשחזר את הנתונים האלה מגיבוי. התרעתי כמה פעמים על האפשרות הזאת, אבל אף פעם לא היה תקציב לטפל בבעיה. אז, כשיתחילו להגיע התביעות, ואי אפשר יהיה לשחזר את השינויים שנעשו, הוא יתחיל להזיע. אז אולי סוף סוף יעלו עליו מההנהלה. והכי יפה - את כל זה לא יקשרו אלי. עד אז ישכחו אותי. וגם אני אותם.

כשהשרירי מבין מלווי פתח את דלת הכניסה, מניח לי לצאת מהבנין, תפסתי מה שעשיתי. איזה ילדותיות. כמה חוסר הטעם. כמעט טיפשות. למה כמעט? טימטום. ככה? זאת התגובה שלי? היא יושבת עכשיו במשרד, על הברכיים שלו, הם צוחקים עלי? כל מה שיש לי לעשות זה לפגוע בכמה מבוטחים אומללים?עשיתי מחווה של נימוס, ונתתי לארקדי וגרישא לצאת לפני. ברגע שהיו בעברה השני של הדלת, תפסתי את האקדח של גרישא, שהחזיק ארגז בשתי הידיים, טרקתי את הדלת, והתחלתי לרוץ חזרה. דלתות החדרים היו פתוחות כעת, והמסדרון היה מלא באנשי, מתגודדים, משוחחים בהתרגשות. "זוזו, עופו לי מהדרך" צרחתי, מפנה לי דרך בנפנופי האקדח.

הגעתי לחדרו של גונן ופתחתי בתנופה את הדלת. הם ישבו, כרגיל, משני עברי השולחן, מארגנים את לוח הפגישות שלו, או משהו דומה. "אתה עוד כאן?" שאל גונן. אווה הסתכלה עלי לרגע, וחזרה מיד לנעוץ עיניים במחברת הסיכומים שלה. עמדתי בפתח, עיני מלאות דמעות, ולא אמרתי דבר. "חשבתי שכבר הלכת. אמרתי לך ללכת, לא?" גונן שאל שאלה אחת יותר מדי. הרמתי את האקדח וכיוונתי כללית לאיזור הברכיים שלו. אני לא רוצה שהיא תשב לו על הברכיים יותר אף פעם. האקדח ניתז לאחור כשיריתי. גונן נפל אחורה, עם הכיסא. לא ראיתי איפה הכדור פגע. רק ראיתי שהוא נפל. ואז קיבלתי מכה חזקה בראש, והתעלפתי. אחד מהם נתן לי את המכה. או ארקדי, או גרישא. לא יודע מי.

Recent Posts

See All

שכר סופרים

הטלפון רטט, ושלושה שוויצרים מעונבים, אם רק יכלו, היו יורים בי. לוקח זמן להבין אותם, אבל לאט לאט אתה לומד, במיוחד כשאתה עושה אתם משא ומתן ארו

היה לי בוקר מטורף

היה לי בוקר מטורף. התחיל עם סידורים רגילים והמשיך לתוכניות גרנדיוזיות. התחיל, כמו כל בוקר, עם הסנדוויצ'ים לילדים, וההקפצות לבתי הספר

שיעור היסטוריה

"בהתחלה היו הבבלים" אני חושב, לפי המבטא שהצלחתי לקלוט במשפטים המועטים שאמר, שיש לו קשר משפחתי לחבל הארץ הזה. בעיטה. "אחר כך ב

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.