• eldadilani

כמה מילים על ספוילרים והסיפור של מחר

לא מזמן ראיתי סרט צרפתי מעולה ששמו "משמורת".

כמה משפטים על ספוילרים לפני שאני ממשיך. יש לי לא מעט ויכוחים בעניין עם אנשים לא מעטים (רובם בני משפחה). אני לא מאמין בספוילרים. אני דוגל בכך שהאיך חשוב הרבה יותר מהמה. כלומר – דרך הסיפור/הצגה של הסיפור היא חשובה פי כמה מהסיפור עצמו. כבר אמר מי שאמר שבעולם מספר קטן מאד של עלילות בסיסיות, וההבדל בין ספר אחד לאחר הוא בצורת הסיפור – איך מספרים, ולא מה מספרים. על בסיס התובנה הזאת בניתי את כל סדרת ספרי "הסיפור המושלם" (שששש..., לא לגלות לילדים). לכן לי לא חשוב אם יספרו לי ש – זהירות, מרגע זה והלאה יש המון ספוילרים – מקס (ג'ימס וודס) בכלל לא מת, אלא הפך עשיר וגם לקח לנודלס (רוברט דה נירו כשעוד שיחק בסרטים איכותיים) את דבורה (אליזבט מגקאוורן) אהבת חייו בסרט הענק/מדהים/אלמותי "היו זמנים באמריקה". אני יכול ברגע זה לחזור ולראות את כל ארבע השעות של הסרט. אני יודע שביל היידון הוא הבוגד שסמיילי תופס, ולמרות זאת אני ממשיך לקרוא את "החפרפרת" של ג'ון לה קארה כל שלוש-ארבע שנים ונהנה כל פעם מחדש. לא איכפת לי לראות שוב את "ללא מוצא", למרות שאני כבר יודע שבטוויסט מעצבן של הרגע האחרון קווין קוסטנר הוא באמת מרגל רוסי. וזה שנורמן בייטס הוא בעצם אמא שלו (או להיפך) לא הופך את הצפיה החוזרת ב"פסיכו" לפחות מהנה. לעומת זאת, לא בא לי לראות שוב שברוס וויליס הוא בעצם רוח רפאים ב"החוש השישי" של נייט שיימאלאן, פשוט משום שזה סרט לא מזהיר (בפעם הראשונה כיפי. בשניה – לחלוטין לא). "שאטר איילנד" של סקורסזה הוא סרט טוב גם בפעם השניה והשלישית למרות שכבר בצפיה הראשונה אנחנו יודעים שליאונרדו דה קפריו משוגע על באמת. הייתי יכול להמשיך ולדבר (בעד ונגד) על "משחק הדמעות" (בעד), ו"ממנטו" (נגד) ו"פחד ראשוני" (די בעד) ו"מועדון קרב" (די נגד) ו,כמובן, "החשוד המיידי" המקסים, "כוכב הקופים" (הראשון), "שבעת החטאים". בקיצור – סרט סרט וספוילרו הוא.

יאמר מי שיאמר (אשתי בראש ובראשונה) שזה שלא איכפת לי לדעת את סוף העלילה, כולל טוויסטים, כי אני פשוט שכחן באופן שלא ייאמן. הם אומרים שממש לא חוכמה, כי הזיכרון שלי כל כך מטולא עד שאני לא זוכר כמעט כלום. השיא היה, כמובן, כשבפעם השניה או השלישית שראיתי (יחד אתה) את "היו זמנים באמריקה" (חוזר שוב - מגדולי הסרטים שנעשו אי פעם. מי שלא ראה – חובה לחלוטין) באמת התורה שלא זכרתי שג'ימס וודס עדיין חי.

אז בואו נחזור לסיפור של מחר. יותר נכון, לסרט "משמורת". אז, כאמור – זהירות, עוד ספוילר מתקרב. הסרט מספר על אב פרוד/גרוש שאשתו עושה לו בעיות כשהיא מקשה עליו לראות את ילדו החמוד, ג'וליאן. אני, די מהר, פיתחתי חיבה לאבא. רואים שהבן הוא מניפולטור לא קטן והאימא היסטרית. לא בסדר שהם מונעים ממנו זמן איכות עם הילד. לי היתה הרגשה חזקה שהאבא הזה הוא ממש בסדר, והאם, בעזרתה האדיבה של המערכת (שופטת שיושבת משום מה לבדה במשפט. משהו מאד משונה ושונה מישראל) מונעת ממנו ומהילד את זכויותיהם הבסיסיות. רק, כשלקראת סוף הסרט, האב מאבד את זה לגמרי ועושה מעשים איומים ונוראים אני מבין שעבדו עלי. טוב, אני לא עובדת סוציאלית. לא יכולתי לנחש שלקטסטרופה המסיימת את הסרט תוביל אותי העלילה. וגם למי שמאמין בספוילרים והרסתי לו כרגע – לכו לראות. הסרט פשוט מעולה. קורע לב לגמרי ומצויין.

ועכשיו אפשר לקרוא את הסיפור של מחר. לרגע שלא תבינו אותי לא נכון. אני לא משווה את איכות הסיפור הזה או כל סיפור אחר שלי לחלק מהאדונים הנכבדים דלעיל (היצ'קוק, סקורסזה, או סרג'יו ליאונה). סתם, נזכרתי בספולירים.

Recent Posts

See All

הסיפור הלפני אחרון

למיטב זכרוני, כשאני עובר על 54 הסיפורים שפרסמתי עד כה, כתבתי על נושאים שונים ומשונים ו(רק) שלושה סיפורים על מוות. ישנו הסיפור על מותו של אית

איך זה להיות חרא בנאדם

יש לומר את האמת – התלבטתי לא מעט לפני שהחלטתי לפרסם את הסיפור של מחר. כל פעם הסתכלתי עליו, חשבתי קצת, חששתי יותר ודחיתי את פרסומו. ולא, עדינ

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.