• eldadilani

לריבי יוצאת שן ראשונה


בערב בו הבחין אריה בבליטה הקטנטנה בחיך של ריבי, בתם הקטנה, והוא ונחמה הבינו שלריבי יוצאת השן הראשונה, והבכי שאינו נפסק הוא לא תוצאה של גזים, כרגיל, עמדו מחייכים סבא רבא אפרים וסבתא רבא שושנה בחדר השינה של אפרים וברטה.

"בואי, חמודה, נצלצל לסבא רבא אפרים." אמר אריה לריבי הבוכיה מכאב "נספר לו שיוצאת לך שן. כמה שהוא ישמח, את תראי."

"שוב אתה מצלצל אליו בשעה כזאת?" אמרה נחמה, אישתו "מאוחר מדי. כמה פעמים צריך להגיד לך? הוא הולך לישון בתשע וחצי, אימא שלך אמרה."

"מה פתאום תשע וחצי? לי היא לא אמרה דבר כזה. הוא לא ישן לפני אחת עשרה, ככה הוא בעצמו אמר לי פעם שעברה שביקרנו אצלו. אני מצלצל. אני יודע שהוא ישמח. הוא אוהב לשמוע את ריבי. בכל זאת – נינה ראשונה. לא צחוק. מה את אומרת, מתוקה? שנצלצל לסבא רבא שלך ונספר לו כמה שאת גדולה? סבא החמוד, כל כך בודד מאז שסבתא ברטה לא איתו." חזר ואמר לתינוקת השעונה, שטופת הדמעות, על כתפו.

"תצלצל, זה סבא שלך, לא שלי." אמרה נחמה "אבל אל תאשים אותי אם תעיר אותו."

"שנתיים נשואים, וכבר מדברת כאילו היינו נשואים חמישים שנה." מלמל אריה חצי לעצמו, חצי לריבי, תוך שהוא מחייג "הנה, מצלצל, את שומעת?" התינוקת מהרה להרחיק את אוזנה מהשפופרת, ובכיה גבר.

"הטלפון מצלצל." אמרה שושנה. חדר השינה היה מואר באור קלוש, ממנורת השינה ליד אחת המיטות. הצד של ברטה, היא ניחשה.

"אני שומע." אמר אפרים "החלק הזה עוד עובד לא רע אצלי."

"אויש, אתה גם כן! לא מפסיק להצחיק אותי!" אמרה שושנה בקול מתפנק "אתה לא הולך לענות? למה אתה לא מסדר לך שלוחה בחדר השינה?"

אפרים חשב רגע קצר, בעוד הטלפון ממשיך לצלצל. הוא הסתכל על שושנה, שכל כפתורי חולצתה הלבנה היו כבר פרומים, שולי החולצה מופשלים, מגלים קומביניזון לבן מצוייץ, מכסה אך בקושי חזה שופע. החצאית הירקרקה היתה עדיין סגורה. הצלצול תפס את שושנה מתחילה לסובב את החצאית כדי לפתוח את הקרס מלפנים. אם ילך לענות לצלצול, הוא עלול להפסיד את הקטע בו תוריד את החצאית. אם מוסיפים לשלוש השנים האחרונות, מאז התאלמן, את התקופה שברטה היתה חולה ואחר כך מאושפזת, עברו אולי חמש שנים מאז ראה אישה מתפשטת. חמור מכך. חמישים וחמש שנים עברו מאז ראה אישה אחרת חוץ מברטה מתפשטת "שיצלצלו. מה כבר יכול להיות חשוב יותר ממה שאנחנו עושים כאן? שוב חוכמה חדשה שריבי עשתה? מתהפכת על הגב, מחייכת, עושה פיפי לבד בחיתול. כל רגע - קסם חדש. פעם אחת עשיתי שטות והתפעלתי, ומאז אני צריך לשמוע כל פיפס הכי קטן. כאילו לא גידלתי ילדים אף פעם."

"בכל זאת, נינה ראשונה." שושנה אמרה, מחייכת שוב, וסובבה את החצאית, כך שהרוכסן יהיה מלפנים. אותו אפרים שובב, שידע כל כך להצחיק אותה, עוד מימי התנועה. אפרים הסתכל על חיוכה. אותו חיוך שהוא אהב, עוד כשהיו חברים בתיכון, לפני שנפרדו דרכיהם כשהלכה להכשרה, שם הכירה את אברשה, והתחתנה איתו, והוא התגייס לחיל התחזוקה, שם הכיר את ברטה. חמישים ותשע שנים. אלוהים ישמור איך הזמן רץ.

כשיצאו בפעם הראשונה לסרט, סבא אפרים היה מבולבל, ולא רצה שאף אחד ידע. אחרי הכל, רק שלוש שנים עברו מאז התאלמן מברטה, אחרי כל כך הרבה שנות נישואין. בעצם, היתה פעם קודמת שיצאו, אבל זה לא יכול להיחשב דייט. הוא צלצל להתייעץ איתה לגבי הנחיה שקיבל מהרופא והיא הציעה ללוות אותו לבדיקה הדו שבועית אצל הרופא. אז דייט זה בטוח לא היה. רק כמעט. אחרי הרופא הוא הזמין אותה לקפה וקרואסון בבית הקפה במרכז הישן שליד המרפאה. בכל זאת, הגיע לה בגלל שליוותה אותו לרופא. גם זה לא ממש דייט. אחרי הקרואסון הציע סרט למחרת. למה הציע הוא עד היום לא מבין, אבל זה מה שהוא עשה. אחרי הסרט, כששאל אותה אם תרצה לצאת שוב, והיא אמרה שכן, הוא נבהל. כולם יחשבו שהיה ביניהם משהו עוד כשברטה היתה בחיים. הילדים יחשבו כך. החברים. הנכדים. מי יאמין לו שחמישים וחמש שנים לא עשה כלום עם אהבת נעוריו? ועוד שכל השנים הם גרים באותה עיר, במרחק חמש דקות נסיעה, וגם נפגשים פה ושם במקרה? אבל עכשיו, אחרי חודשיים בהם הוא וסבתא שושנה התקרבו מאד, כבר לא היה איכפת לו. כעת רצה לספר לכל מי שיהיה מוכן לשמוע. ובראש ובראשונה לילדיו.

אריה המתין חמישה צלצולים, עד ששמע את קולו החגיגי של סבא אפרים, בהודעה שהקליט לאחר חצי יום של נסיונות לא מוצלחים. הנוסח, שהקליט כשנעתר להפצרות החברים, שהתקשו להמשיך לשמוע במשך שנה את קולה המת של ברטה במשיבון "הגעתם לתשע חמש ארבע אחת חמש ארבע שש. נא להשאיר הודעה אחרי הביפ. הודעה ברורה, בבקשה." שני הרישים גרוניים, כמו שנהג לדבר כשנאם.

"מזכירה." אמר אריה לנחמה "לא הגיוני בשעה כזאת מזכירה."

"דווקא מאד הגיוני." ענתה נחמה "אמרתי לך שהוא ישן. תראה שעוד רגע הוא יצלצל וישאל למה הערת אותו. עד שהוא מגיע לטלפון כשהוא ישן, לוקח זמן. ואז שלא תתפלא אם הוא מתעצבן, שהעירו אותו, ו..." היא עשתה הפסקה קצרה, להדגיש דבריה "בצדק גמור."

"לי לא הגיוני." ענה אריה, מתחיל לחייג שוב "והוא, כמו שאמרת נכון, סבא שלי. לא שלך."

"יופי. אז עכשיו אתה מצלצל לספר לאימא." אמרה נחמה בטון שאי אפשר להבינו בצורה אחרת ממה שרצתה "כדי להדאיג גם אותה!"

"דווקא לא." אמר אריה ולא פירש. סופית, התחתנתי עם סבתא שלי.

שושנה סיימה לפתוח את הסוגר ואת הרוכסן, והיתה כפופה באמצע הפשלת שמלתה, כשהטלפון הסלולרי צלצל חלושות. אפרים, מרוכז בתנועותיה האיטיות, הרכות, בוחן את הבטן הגדולה, המהודקת על ידי הקומביניזון, ואת שתי גבעות שדיה הרוטטים כשהתכופפה, לא שמע את הצלצול. שושנה הרימה את ראשה, והסתכלה על אביר נעוריה. איש מבוגר, עם זקן לבן מוקפד, עומד לבוש גרביים, מכנסיים שחורים וגופיה, צלקת עמוקה מפלחת את מעלה חזהו, זכר לניתוח הלב הפתוח, שעבר לפני עשור "אז את זה אתה כבר לא שומע?"

"שומע, שומע." התנער אפרים "עכשיו הם רוצים לספר לי על אותן החוכמות, אבל בטלפון הזה. זה אותו פיפי מקודם. או התהפכות. או 'דה דה דה'" הוא חיקה קול ילדותי "חבל שלא סגרתי אותו. ככה זה. אם הם לא תופסים אותי באחד מהם, הם מודאגים."

"נו, בטח שיהיו מודאגים. בכל אופן, ניתוח מעקפים ושני צינתורים בשתים עשרה שנים." אמרה שושנה.

"עשר." תיקן אפרים.

"עשר." הסכימה שושנה, קיפלה מדויקות את השמלה והניחה אותה על מסעד הכיסא. העובדה שמולה עומד אפרים ולא אברשה לא שינתה את תנועותיה "תגיד תודה שיש לך ילדים שדואגים לך. אשרי האיש."

"נכדים." תיקן אפרים, מרותק לתנועותיה, לא מאבד מילה מדבריה "בזמן האחרונים זה הנכדים שמודאגים. עוד שנה שנתיים, כשריבי תתחיל לדבר, זה יהיו הנינים המודאגים."

"נכדים, עוד יותר טוב. נינים מצויין." שושנה המשיכה לחייך, והטלפון המשיך לצלצל עוד ועוד. לא היה קשה לשכנע אותו לוותר על התא הקולי בסלולרי. עד שלמד להפעיל את התא הקולי בטלפון הרגיל, עכשיו ילמד להפעיל גם את התא הקולי הסלולרי? זה כבר יותר מדי. שושנה בחנה את אפרים עומד, מסתכל עליה בריכוז, עד שגם הצלצול הזה נדם.

"יופי, עכשיו לא יפריעו לנו." אמר אפרים.

"או שיבואו לראות אם אתה כבר מת להם." אמרה שושנה, זוכרת את מה שסיפר לה על דאגות הילדים. למה אתה מתעקש להמשיך לגור לבד, אבא, אחרי שאימא נפטרה, היו חוזרים ומציקים. אני, היה עונה להם, כל זמן שאני מתפקד, לא עוזב את הדירה בה אני גר חמישים שנה.

"שיבואו. תמיד רציתי להכיר להם אותך." אמר אפרים, ושושנה שוב גיחכה, תוך שהיא משמיעה מן ציוץ לא רצוני של נערה מאוהבת בת חמש עשרה.

"לא עונה." סיכם אריה, וחייג שוב.

"אהה." הבינה נחמה למי צלצל אריה קודם "אז עכשיו החלטת להדאיג את אימא שלך. שגם היא תדע שהוא לא עונה לאף טלפון. יופי."

"החלטת להדאיג את אימא שלך." חיקה אותה בלחישה אריה לריבי, שבכיה דעך, והחלה מנמנמת על כתפו. בלי לשים לב, חיקה גם את נימת הקול וגם את הטית הראש, מקפיד לעמוד עם הגב לנחמה. כאילו לקחה קורס אצל סבתא ברטה, והיא בקושי הכירה "היא הבת שלו, והיא צריכה להחליט אם היא רוצה לבדוק למה האבא הזקן שלה לא עונה בשעה כל כך מוקדמת לטלפון. אני רק אומר לה. לא אומר לה מה לעשות עם זה. הי אימא, ערב טוב. לא, לא קרה כלום לריבי. לא, הכל בסדר איתה. גם נחמה בסדר. לא, אני אומר לא. אני מצלצל רק להגיד שסבא לא עונה לטלפון. כן, ממש עכשיו. לפני שתי דקות. המזכירה ענתה. כן. כן. גם הסלולרי. נכון. והוא לא צלצל חזרה. את תבדקי? טוב, מה שאת מחליטה. הוא אבא שלך. אבל תצלצלי לנו אם קרה משהו, טוב? טוב, ביי." סגר את הטלפון "היא תצלצל אלינו אם קרה משהו." הסביר לנחמה.

"שמעתי." ענתה נחמה, שומרת על הטון הקודם "עכשיו אימא שלך, שקמה סוף סוף מהשפעת שלה, תיקח את האוטו ותיסע שעה, לראות שאבא שלה הלך לישון בשעה הנורמלית שלו, בגלל הבן ההיסטרי שלה."

"בגלל הבן ההיסטרי שלה." חזר אריה ומלמל בשקט לריבי, מניח אותה בזהירות על המיטה שלה, מתפלל שלא תתעורר.

כעת היתה שושנה ישובה זקופה על הכיסא, מקפידה לא להשען על החולצה והחצאית המקופלים על מסעדו, מבטה קבוע באפרים. הוא, ממושמע, התישב והחל מסיר גרב אחרי גרב, בתנועות איטיות במיוחד. חיוכה של שושנה זהר. היא הכירה, כמו כל מי שהכיר את אפרים יותר משבוע, את הסיפור המפורסם על הביקור במועדון החשפנות הפריזאי בירח הדבש שלו ושל ברטה. לא אחת חיקה את תנועות החשפנית בפני השומע את הסיפור בפעם הראשונה. ההבדל היחיד היה שכעת היה החיקוי ממשי. אפרים לא היה לבוש. הוא הציץ בה, וחייך בחזרה. אחר, באותן תנועות מדודות, מקפיד לנפנף בכל פיסת בד רפויה, פשט את מכנסיו.

הטלפון שוב צלצל. חיוכו של אפרים נמחק לרגע. הוא קם, ובצעד החלטי, מלווה במבטה התוהה של שושנה, הלך לפינת האוכל. צלצול בודד נוסף נקטע באיבו, ואפרים הופיע בפתח. הוא ניגש לטלפון הסלולרי, ובתנועה תיאטרלית כיבה אותו. כעת חזר החיוך לפניו "עכשיו לא יפריעו לנו. בטוח." הכריז "לא בקווי ולא בסלולרי!" שושנה חזרה לחייך. אדם מבוגר. סבא רבא בן שמונים ואחת, עומד זקוף לכל אורך המטר שבעים ושתיים שלו, תחתוני אתא לבנים ורחבים למותניו, גופיה לבנה מכסה כרס קטנה ומוצקה, שיער לבן דליל, משוך לאחור, מכובד, וחיוך של זאב על פניו "טוב?"

"מצויין." שושנה הבינה שעכשיו תורה. היא נעמדה, ועשתה כמיטב יכולתה לעדן את תנועותיה כשהסירה את הקומביניזון מעל ראשה, מתאמצת שלא יפרע את שיערה הנפוח למשעי. כעת עמדו, זה מול זו, מרחק שתי פסיעות מפריד ביניהם, לבושים אך בלבנים, סימן שאלה גדול פרוש על פניהם. אפרים החווה תנועה קלה לעבר המיטה. שושנה החוותה תנועת שאלה קטנה, ובתשובה רמז אפרים לצד המיטה אותו ייעד לה. הם פסעו איש איש לצידו. אפרים כיבה את המנורה הקטנה, והחדר נשאר חשוך ברובו, למעט פס אור אלכסוני מפינת האוכל.

"בואי הנה." קולו של אפרים הצטרד, וחיוכו לו מש מפניו.

"בוא אתה." ענתה לו לחישה מכיוון הכר של ברטה.

בצומת הגדולה בכניסה לעיר ישבה אריאלה, מתוחה מאחורי ההגה "נו כבר, תתחלפו כבר." סיננה לרמזור, מוחטת את אפה ומשליכה עוד ממחטת נייר על הערימה שעל הרצפה "נו? בשביל מה אבא משלם לכם ארנונה כל השנים, עיריה מטומטמת? בשביל רמזורים שלא מתחלפים?" בראשה חזרה תמונת הלוויה של אימא. אין לה כח לעוד לוויה. שוב אותם החברים יבואו, חוץ מהשתיים שמתו מאז, איך קוראים להן? דודה משהו ודודה משהו אחר. איך הזיכרון לשמות הולך לי לעזאזל. כמה שאהבתי אותן כשהייתי משחקת בחצר שלהן עם הילדים שלהן. תמיד גרו באותו בית, שני רחובות מאבא ואימא. נו, דודה מה? דודה מה? נו, לא חשוב. נשאל את החברים של אבא בשבעה. בעצם, איפה אני אשב שבעה? עכשיו, כששניהם אינם, אולי בכלל אשב אצלנו? למה צריך לשבת בבית שלהם? ולמי אצלצל קודם להודיע? ליוגב? לאביתר? מי משניהם היה יותר קשור לאבא? "נו כבר, תתחלפו, אלוהים אדירים!". ברדיו היה שיר מעצבן במיוחד, ואריאלה סגרה אותו. וחלקת קבר צריך להזמין, או שהחלקה ליד אימא מחכה לו? מה נגמר שם בסוף? שילמנו על שתי החלקות? מה קרה לו בכלל? עוד התקפת לב? רק שלא נפל שוב מסולם. רק זה חסר לי, שהוא שוכב שם בלי הכרה, אחרי שניסה לתקן עוד מנורה, כאילו הוא בן עשרים, או משהו כזה "נו כבר. נו כבר, איזה עצבים. יופי. הגיע הזמן." הרמזור התחלף, ואריאלה, בחריקת צמיגים, שעטה לעבר בית אבא.

#סיפורשבועי

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.