• eldadilani

מה שקורה כשפתאום רואים מה קורה דרך חלונות של שכנים

אני לא זוכר אם כבר סיפרתי, אבל בסביבות גיל 36-7 היתה לי התגלות. עד אז גרתי את 22 השנים הראשונות לחיי בחיפה ואת שאר השנים בדירה בקומה ראשונה ברמת אביב הישנה. אז שתדעו, בחיפה, למי שלא יודע, לא רואים שכנים. זאתומרת – יש שכנים בבתים ליד, אבל בבית בו אני גדלתי, וברוב הבתים של החברים שלי, לא ראינו את השכנים. או שהיו מוסתרים על ידי עצים, או שמרפסת לא פנתה לתוך סלון שכנים. לא זוכר בדיוק, אבל לא ראו. אצלנו, המרפסת הקדמית פנתה לגינה של הבית ולרחוב הראשי, וינגייט, מאחוריה. המרפסת האחורית פנתה לכיוון המפרץ הרחוק על שלל ארובותיו והחלון הקטן היחיד בחדר הילדים בו גרנו שלושתנו (ואחר כך רק שנינו, אני ואחי, כשעדנה קיבלה חדר משלה) פנה לחלון הקטן של הבית ממול. בקומה שלנו בבית הסמוך, מול החלון שלנו, גרה משפחת אשל, שנעמי הג'ינג'ית היתה בת המחזור שלי בבית הספר. אבל החלון שלנו והחלון שלהם היו כל כך קטנים שלראות דרכו משהו לא היה אפשרי. ראינו תריסים וזהו. כשהגעתי לרמת אביב, אחרי 2 דירות שכורות, גם הן ברמת אביב הישנה בתחילת חיי הסטודנטיאליים, מהן אני לא זוכר הרבה, חוץ מאיך זה לגור בסלון שהדלת שלו היא וילון מאולתר עם שתי שותפות סטודנטיות, מצאתי את עצמי בקומת קרקע ברחוב פטאי. וגם בו, כמו בחיפה – לא ראיתי שכנים. מה שראיתי בדירה הזאת דרך החלון הגדול בסלון היו השיחים שליד הדירה שלי או השיחים של הבית הסמוך, ופה ושם אנשים הולכים בשביל. אנשים בתוך הבתים שלהם לא ראיתי.

ואז, כשהתגרשתי, עברתי לדירת 3 חדרים בקומה רביעית ברחוב פיכמן, גם הוא ברמת אביב הישנה. וכאן היה חידוש גדול. אלה בניינים בני 4 קומות ושלוש כניסות (עכשיו עוברים תמ"א 38, אז הם בבניה מאסיבית, שאלוהים יודע מה יהיה בסופה). ובין בניין לבניין יש דשא רחב ידיים, משהו כמו 20 עד 30 מטר רוחבו. ומהמרפסת של הדירה ניתן היה לראות פתאום, כמו ב"חלון אחורי" של היצ'קוק, המון דירות של שכנים וחיים שלמים של אנשים שחיים בתוכן. אנשים מתגלחים, אוכלים, מארחים חברים ומשפחה, יושבים מול הטלוויזיה, קוראים עיתון, מתלבשים, ו...כן,כן – גם מתפשטים מדי פעם. והכל קורה בתוך הבתים ואת הכל ניתן לראות – ממרחק של משהו 20 עד 30 מטר, שזה לא כל כך קרוב, כלומר : בלי קול ודי קטן. אבל רואים חיים. וזה ריתק אותי. בהתחלה יכולתי לעמוד, או לשבת, במרפסת, ולהסתכל על החיים של אחרים, דקות ארוכות. לא הרבה יותר משום שלמען האמת – יותר מזה היה קצת משעמם. אבל רק אז קלטתי כמה כל זה חדש ולא מוכר לי. הבנתי שכל חיי לא היתה לי החוויה הזאת.

וכמו ג'ימי סטיוארט ב"חלון אחורי", התחלתי להמציא לאנשים האלה חיים. אז נכון שזה לא נגמר ברצח, וריימונד בר לא הסתיר לי גופה בדשא, אבל היה חלון אחד, בקומה הראשונה בבית הסמוך, בו ראיתי משהו משונה כמה פעמים. היה שם ילד אחד, בעצם יותר מילד – נער, משהו בערך בן 14-15, שנהג ללכת הלוך ושוב בתוך החדר שלו (או המטבח או הסלון – אי אפשר היה באמת להבחין. בכל זאת – 20 עד 30 מטר). הוא נראה כמו ארי בסוגר – הולך הלוך ושוב, הלוך ושוב, באנרגיות שלא נגמרות. השפן של אנרג'ייזר – באלכסון של חדר בן 4*4 מטר. מובן שלא שמעתי דבר ממה שאמר, אם אמר. לא ידעתי אם יש עוד מישהו בבית ולא נשארתי מספיק זמן להסתכל ולראות. הוא גם היה נעלם לא פעם איפה שהוא במרחבי הדירה. כל שראיתי מהקומה הרביעית באלכסון למטה במרחק 20 עד 30 מטר היו הצעדות הכפייתיות האלה שלו. נער מעט גבוה, כפוף, צועד הלוך ושוב בדירתו.

ולא יצא לי לפגוש אותו, לראות אותו ברחוב, לבד או עם אבא או אמא. לשמוע אותו מדבר או אותם מדברים אתו. להבין קצת יותר. לא ראיתי אותו מקרוב מעולם. כל שיכולתי לעשות הוא להמציא לו חיים. אז זה מה שעשיתי. ויצא מזה הסיפור של מחר "אלעד עושה סדר".

Recent Posts

See All

הסיפור הלפני אחרון

למיטב זכרוני, כשאני עובר על 54 הסיפורים שפרסמתי עד כה, כתבתי על נושאים שונים ומשונים ו(רק) שלושה סיפורים על מוות. ישנו הסיפור על מותו של אית

איך זה להיות חרא בנאדם

יש לומר את האמת – התלבטתי לא מעט לפני שהחלטתי לפרסם את הסיפור של מחר. כל פעם הסתכלתי עליו, חשבתי קצת, חששתי יותר ודחיתי את פרסומו. ולא, עדינ

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.