• eldadilani

סיפורי העבודה שלי

אחת לכמה זמן שואל אותי מישהו אם אני עושה משהו חוץ מלכתוב ספרים. השאלה די משעשעת אותי. נכון שאני לא כותב שום פוסט על מקום העבודה שלי. הסיבה היחידה שפתחתי פרופיל בפייסבוק היא לפרסם דברים על הספרים. לא פרסמתי בעשור האחרון דבר על מעברי העבודה שלי, והיו כאלה, ברוך השם. אז אנשים שאני לא ממש בקשר איתם לא יודעים אם אני עובד גם במשהו אחר. אבל כבר אינסוף שנים (35.5 שנים אם אנחנו רוצים לדייק, מאז עשיתי הסבה למערכות מידע) אני עובד כמו חמור. 10.5 שעות ממוצע ביום במקום העבודה נשמע לי כמו ממוצע הוגן. שבע ומשהו בבוקר עד חמש וחצי-שש כל יום. ורבות מאותן שנים בלחץ לא קטן. פרוייקטים שעולים לאוויר, ישיבות מתוחות, אינטריגות פנים-משרדיות. לחץ. מצד אחד די לא נורמלי, מוטרף כמה שנים כשחושבים על זה, מצד שני - כולה 35.5 שנים, אז למה לעשות מזה עניין?

והעבודה היא זירה מאד תוססת. המון דברים קורים שם. ובניגוד לרוב האנשים שאני מכיר - לא מעט מקומות עבודה עברתי בחיי. 11 אם לדייק. הפחד שיש ללא מעט אנשים משינוי והתחלות חדשות לא ממש מאפיינים אותי. לא יודע למה. פעם החזקתי מעצמי לב הבורגנות היציבה. ככל שמספר ההרפתקאות שלי במעברי עבודה התרבה הבנתי שאני לא ממש כזה. ולא מעט תובנות הצטברו לי. אני חושב שהייתי יכול די בקלות להכין הרצאה מלאת תובנות ומסרים, שלכל אחד היו לי כמה דוגמאות. אבל אני לא אדם של כתיבת ספר הדרכה על מקומות עבודה והדרך לשרוד בהם. אני יותר בעניין של סיפורים, דמויות, טיפוסים, אירועים טראומטיים יותר וטראומטיים עוד יותר. לכתוב אותם כמו שקרו ממש, במציאות (כפי שאני תופס אותה) יהיה או משעמם או לא אמין. אז צריך להמציא סיפורים. להטליא מחלקי אירועים שונים, חתיכות אנשים פה ושם סיפורים שלמים. כאילו שמישהו מהקוראים יבין שעשרה העיטושים המהירים של התוכניתנית שהיכרתי פעם, הכרס המוקדמת של ראש אגף עמית אחר לעבודה, שכל קשר בין גילו הביולוגי למראה שלו מקרי בלבד, וקור הרוח שבפיטורים המוניים של המנהל השלישי – לא שייכים כולם לאותו אדם עליו כתבתי את הסיפור.

אז יש לי כמה וכמה סיפורי עבודה שנתפרו סביב אירוע שנגע בי, והספיק רגע אחד קצר. "קניות בפרנקפורט", "שידחפו את הקביעות שלו לתחת" ו"גדלנו קצת" הם שלוש דוגמאות לסיפורים שפרסמתי עד עכשיו והיו בהם רסיסים מחיי העבודה שלי. וכזה הוא גם הסיפור של מחר. האמת המרה היא שחוויתי בחיי כמנהל במערכות מידע שני פירוקים לא קטנים של חברות. אחד ממש עד הסוף והשני, למזלי, שיחרר אותי ממש רגע לפני ההתמוטטות, כי המחלקה שלי התייתרה. ראיתי מקרוב מדי שני חלומות גדולים של יזמים שהשאירו בדרך הפסדים של בין כמה עשרות מיליוני שקלים עד 3.5 מיליארד ₪. והסיפור לא חייב להיות חלון. יכולתי לכתוב על תחושת הגועל שאחזה בי מהביזה הפנימית אותה חוויתי כשקיבלנו הזדמנות לקנות מהחברה המתפרקת בה עבדנו כל דבר החל ממוצרי משרד, עבור במחשבים נייחים ועד שולחנות וכיסאות. אבל החלטתי שלכתוב על החלון ישקף יותר ממאבק על לאפטופ שבעת ההתפרקות עובד אחד השאיל לשני. חצי החלון, ליתר דיוק, נראה לי יותר מייצג משהו שלא כל אחד עובר בחיים. אז תיהנו.

Recent Posts

See All

הסיפור הלפני אחרון

למיטב זכרוני, כשאני עובר על 54 הסיפורים שפרסמתי עד כה, כתבתי על נושאים שונים ומשונים ו(רק) שלושה סיפורים על מוות. ישנו הסיפור על מותו של אית

איך זה להיות חרא בנאדם

יש לומר את האמת – התלבטתי לא מעט לפני שהחלטתי לפרסם את הסיפור של מחר. כל פעם הסתכלתי עליו, חשבתי קצת, חששתי יותר ודחיתי את פרסומו. ולא, עדינ

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.