• eldadilani

על סופים טובים יותר וטובים פחות

אמרתי ואני חוזר - אני מכור לתגובות שלכם. הן הכי חשובות לי. למענן אני כותב את הבלוג, ואם אתם רוצים להיות נחמדים אלי – אנא, הגיבו!!

אז מירי, מגיבה נאמנה, כתבה לי בשבוע שעבר שהיא מקווה שלסיפור השבוע יהיה סוף יותר טוב מ"חצי החלון שלי" של השבוע שעבר. טוב, מה אעשה? סיפור התפרקותה של החברה בה עבדתי, כמו בכל החברות שמתפרקות, הוא סיפור עצוב. ואני רוצה לרצות את הקוראים כולם, והמגיבים בפרט, אז קראתי שוב את הסיפור שאני מפרסם מחר, "אישי הישן". מסקנה : גם לי עצמי לא ברור אם הסוף טוב או לא. להבנתי השאלה אם הסיפור של השבוע נגמר טוב או לא היא שאלה פתוחה. יהיו כאלה שיגידו טוב, יהיו שרע ויהיו שיגידו שבעצם אני לא גומר אותו. לא פעם קיבלתי תגובה כזאת "הסיפור נגמר לי באמצע"; "איפה ההמשך?"

נשאלת השאלה מתי בכלל מסיימים סיפור? באיזה נקודה? כשאומרים לי שהסיפור הסתיים לפני הסוף, אני לא מבין מה רוצים ממני. לגבי כל סיפור מסתיים בדיוק בנקודה שהוא נגמר, בין אם הוא נגמר, מבחינת העלילה, בסימן קריאה או בסימן שאלה. סליחה, תנו לי לתקן – יש לי סיפור אחד שאני זוכר בפירוש ששיניתי. לסיפור שיתפרסם עוד שבועיים "או-או-או-או-איי-יי-יי-יי", היה כמה שנים סיום אחד, עד שהבנתי שהסוף פשוט לא נכון ולא משקף מה שאני באמת מרגיש – ואתם תקראו אותו עם הסיום "הנכון".

אגב, הדיון בסיומים מזכיר לי שאפילו בספר הראשון בסדרת "הסיפור המושלם", כשעוד בכלל לא ידעתי שתיווצר ממנו סידרה, אמרה לי תהילה, בת אחותי, שהספר נגמר לה לפני הזמן. אמרה משהו על המלחמה שצריכה להיות בין בולגריה לרומניה. לא הבנתי מה היא רוצה מהחיים שלי. לגבי הספר הסתיים בול במקום הנכון.

ובדיוק בשבוע שמירי כתבה לי מה שכתבה אני קורא את ספרה המרגש והמיוחד כל כך של יעל נאמן "היה היתה". תשמעו - זה ספר שלא דומה לשום דבר. הוא מספר על פזית, אישה אמיתית, שחיה ממש בינינו, כאן - בחולון ותל אביב, בודדה וכנראה מאד אומללה. אישה שיעל לא ממש הכירה, שהיתה כאילו Nobody כמעט מוחלט ומתה לפני כעשור ערירית ומחוקת כל זכר. יעל נאמן החליטה להקדיש לה ספר שלם בו היא מתחקרת את חייה העלומים באמצעות ראיונות והתכתבויות עם אנשים שהכירו את פזית. בכל מקרה, בספר המקסים הזה יש פה ושם גם ציטוטים חכמים. אחד מהם של נבוקוב ובו הוא כותב על כמה שהוא מתעב סופים טובים, שמעוותים את המציאות ומרמים את הקורא.

ואם כבר מדברים על סופים וסיפורים קצרים – אז למי שלא קרא – ספר חובה : "מתחילים" של ריימונד קארבר. המיוחד בספר הזה הוא שאלה הסיפורים המקוריים שכתב גאון הסיפורים הקצרים הזה – הגאון בהא הידיעה, קארבר – לפני שהעורך שלו, גורדון ליש, ערך אותם. ערך היא מילה עדינה. גרס, רצח יותר נכונים. למי ש,כמוני, נחשף קודם לסיפורים הערוכים (בספרים "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" וב"דבר קטן וטוב") – הספר הזה, "מתחילים", הוא מדהים. מסתבר שהסיפורים היו ארוכים פי שניים. התדמית היבשה/קצרה/לקונית כמעט של קארבר היא אגדה אורבנית. קטעים שלמים קוצצו ע"י גורדון לייד. אבל הכי מדהים מהכל – סופים שונו. אתה קורא את המקור ומשתגע. קארבר עצמו מסתבר היה הרבה פחות מלנכולי מלייש. הסופים שהשתנו היו במקור הרבה יותר אופטימיים מאלה של אחרי עבודת הקצבות (הנפלאה, תודו) של לייש. ממליץ מאד - החוויה של קריאה מקבילית של שני הספרים – המקור והערוך - היא מפעימה.

ואם כבר מדברים על אסוציאטיביות בעניין סופים – אזהרה : ספוילר – יש סרט עם סוף איום ונורא, שראיתי כבר כמה פעמים וכל פעם אני צועק לילד החמוד (אוקי, אבא שלו נאצי מפקד על מחנה השמדה, נכון, אבל בכל זאת – ילד מתוק להפליא) שלא ייכנס למחנה ההשמדה. ואפעם זה לא עוזר לי. הוא נכנס. למי שלא ראה - זה קורה בסרט "הילד עם כותונת הפסים".

אז לא לדאוג : בסיפור של מחר אין מחנות השמדה ובטח לא סוף מזעזע. יש את הסוף שלי לסיפור "אישי הישן", ואשמח לשמוע מכם אם הסוף הזה "נכון" לכם.

Recent Posts

See All

הסיפור הלפני אחרון

למיטב זכרוני, כשאני עובר על 54 הסיפורים שפרסמתי עד כה, כתבתי על נושאים שונים ומשונים ו(רק) שלושה סיפורים על מוות. ישנו הסיפור על מותו של אית

איך זה להיות חרא בנאדם

יש לומר את האמת – התלבטתי לא מעט לפני שהחלטתי לפרסם את הסיפור של מחר. כל פעם הסתכלתי עליו, חשבתי קצת, חששתי יותר ודחיתי את פרסומו. ולא, עדינ

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.