• eldadilani

על סיפורים לא הגיוניים

הפעם, אין לכם מושג כמה בא לי לספר על מה באמת מבוסס הסיפור של מחר. באמת שבא לי, כי הוא נראה ונשמע כל כך לא הגיוני. אבל לא, לא אספר. אם אספר – אהרוס לכם את הקריאה.

אבל, באמת וברצינות, הסיפור הזה לא דמיוני. לא שהוא איזה חתיכת תיעוד מדוייקת של מה שהיה, אבל ממש רחוק מהמציאות הוא גם לא. כמו תמיד – משהו באמצע. אבל, במקרה הזה – יותר 60:40 לטובת המציאות מאשר, כמו ברוב הסיפורים שלי, להיפך.

כשקראתי את הסיפור עכשיו שוב, משהו כמו 12-13 שנים אחרי שהוא נכתב, הוא דווקא עשה לי שכל. נשמע הגיוני. העובדות שהוספתי, שלא היו באמת, השתלבו בצורה אמינה באלה שהיו. אני האמנתי שסיפור כזה יכול היה לקרות.

אז בואו ננסה משהו אחר לגמרי, שנראה אם הוא עושה שכל. אתן דוגמא אחרת, בדיונית לגמרי, כדי להסביר את היחס שבין האמת לבדיה בסיפור של מחר. אז נגיד, רק נגיד, שהייתי משרת ביחידה סודית לגמרי של המוסד ובאחת המעקבים שלי בארץ רחוקה, נגיד זמביה, מה איכפת לי, זמביה שיהיה, היתה מתחילה לי פרשה עם חדרנית מקומית, שחורה (יש עדיין מדינה כזאת זמביה, או שגם היא נעלמה? היא באפריקה, נכון? זאת אומרת, זה שאני כותב שהיתה לי פרשה עם חדרנית שחורה מקומית לא מפחית מהאמינות של הסיפור, נכון?). משהו לא ארוך. נגיד – שבועיים כי זה כל הזמן בו הייתי במשימה במדינה הזאת. הבוגד אחריו עקבתי היה צריך להמשיך למדינה אחרת. נגיד – בריטניה. היא קיימת היתה וקיימת עדיין. את זה אני לא צריך לבדוק. ואז, משהו כמו עשרים שנה אחר כך מתקשרת אלי ממלון בוטיק בתל אביב אישה שקובעת אתי פגישת עבודה (אני כבר ממש לא במוסד. התדרדרתי לחלוטין. סתם מנהל שיווק בחברה לא גדולה). בפגישה מתגלה לי שהאישה היפה הזאת, שצבע עורה מולטי, היא הבת שלי מההרפתקה ההיא. כן, כן. לא נזהרתי, ויש לאי זהירות תוצאות. היא גם מספרת שהאימא חיפשה אותי לא מעט שנים, אבל לך תמצא אנשים בלי גוגל ואינטרנט וכאלה. ובכלל היא חשבה שאני אמריקאי ממישיגן. זה הדרכון שהיה לתת לי למשימה הזאת. אני אשם? והבת הצליחה למצוא אותי. עובדה – אנחנו יושבים במלון בוטיק בתל אביב ואני מפתח רגשות אבהיים..

עד כאן הסיפור שהמצאתי הרגע, כולל מדינה אחת שכבר אולי נעלמה מהמפה אחרי נסיגת הכובש הבריטי מהיבשת והשניה שבטוח קיימת. עובדה – ראיתי בה את The book of Mormons המעולה לפני שנה. ועכשיו – תחשבו שאני אכתוב סיפור על גבר בגיל חמישים שמחליט לעשות נסיעה עם בנו, שזה עתה השתחרר מהצבא, והבן רוצה לנסוע לאפריקה. הם מגיעים לטרינידד (היא גם באפריקה? היא לא בדרום אמריקה? הבן שלי לא ישים לב שלקחתי אותו לדרום אמריקה במקום לאפריקה? הסיפור הוא על כמה הבן שלי מטומטם? טוב, הלאה) ומשתכנים במלון בו האבא רואה את המנהלת, שמזכירה לו – מה זה מזכירה? שתי טיפות מים מזכירה לו - מאד אישה אתה היה לו פלירט לפני המון שנים, שאשתו, זאת אומרת האמא של הבן שנוסע אתו – שהיא ממש לא חדרנית שחורה, לא יודעת עליו, על הרומן זאת אומרת (למי שאוהב קולנוע, ובלי לעשות ספוילרים, זכרו לקראת הסיום שני סרטי מופת אלמותיים לגמרי – "סינמה פרדיסו" (גירסת הבמאי, ג'וזפה טורנטורה. נדמה לי שהסוף המקורי היה שונה) ו"היו זמנים באמריקה" המדהים של סרג'יו ליאונה, ותקשרו למה שהמצאתי כעת. אם גם תצליבו עם "סודות ושקרים" האלמותי של מייק לי, אז בכלל). ומה שקורה הוא שהבן מתאהב באישה הזאת, מתחתן איתה ונשאר בטרינידד. אפשר לעשות טוויסט בעלילה, והם יעברו לזמביה. הרי הילד רצה לנסוע לאפריקה, לא?

אז הסיפורים דומים? לא דומים? הבנתם את העיקרון? חוצמזה שיש פרט אחד שחוזר בשניהם – שהיה רומן קצר בארץ זרה שממנו אולי נולדה בת. ולגבי מחר - אין שום קשר בין העלילה שטוויתי הרגע לבין הסיפור של מחר. אל תנסו למצוא את הפרט האמיתי הזה. סתם יקלקל את הקריאה. אז תבלו ותהנו.

Recent Posts

See All

הסיפור הלפני אחרון

למיטב זכרוני, כשאני עובר על 54 הסיפורים שפרסמתי עד כה, כתבתי על נושאים שונים ומשונים ו(רק) שלושה סיפורים על מוות. ישנו הסיפור על מותו של אית

איך זה להיות חרא בנאדם

יש לומר את האמת – התלבטתי לא מעט לפני שהחלטתי לפרסם את הסיפור של מחר. כל פעם הסתכלתי עליו, חשבתי קצת, חששתי יותר ודחיתי את פרסומו. ולא, עדינ

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.