• eldadilani

על פגישות בבית קפה (זוכרים את הפיטורין של ג'רי מקוויר?)

פעם ישבתי בבית קפה וחיכיתי למישהו. לא זוכר למי, וזה גם לא חשוב בהקשר למה שאני הולך לספר. אמא שלי היתה מעצבנת אותי לחלוטין כשסיפרה סיפורים. למה אתם שואלים? כי היה לה נוהג מגונה להרבות בפרטים מסיחי דעת, שלא היו קשורים לעיקר הסיפור. אני זוכר פעם אחת שהיא התחילה לספר סיפור שהיה ברור שיש לו חשיבות גדולה עבורה, והיא התחילה אותו בעובדה שעמדה וחיכתה לאוטובוס 37 בצד השני של הרחוב והוא התמהמה להגיע והיא נלחצה. עכשיו, אני מאמין בסיפורים מהודקים ולכן מקשיב לפרטים בידיעה שאקדח שמוזכר במערכה הראשונה יירה בשלישית. אז יש חשיבות לפרטים – למשל, מספר קו האוטובוס. אם הוא 37 הוא מסתיים בנווה שאנן. אם 21 הוא מסתיים במרכז הכרמל. האם זה חשוב? האם היא התכוונה לבקר מישהו בנווה שאנן? במרכז הכרמל? אבל אני מכיר את אמא שלי, אז שאלתי : אמא, יש משמעות למספר קו האוטובוס בסיפור? אם חיכית ל-21 (אלה היו, למיטב זכרוני שני הקווים שעצרו מול הבית בדרכם אל ומאת הדר לכרמל), הסיפור יהיה שונה? כנרקיסיסט גמור אני זוכר רק את השאלה שלי. לא את התשובה שלה וכמובן לא את המשך הסיפור – רק שעצבן אותי שאני צריך לזכור את המספר 37 כאילו יש לו משמעות בסיפור (שכמובן, לא היתה).

למה אני מספר את כל זה? או, כי אני לא זוכר למי המתנתי בבית הקפה. כל שאני זוכר הוא שבאותו זמן לא היו לי אמצעים מסיחי דעת כפי שיש היום – לא לאפטופ, לא סלולרי חכם, אפילו לא סלולרי טיפש – עם הסנייק הממכר שלו. אז ישבתי וחיכיתי. ולא היה לי כח או חשק להוציא מסמכי עבודה מהתיק או לקרוא עיתון. אז סתם ישבתי לי, שתיתי בינתיים קפה (אולי שוקו. גם אני עדיין לא חף מנוהגים מיותרים. זאת המקבילה הלא משמעותית בסיפור להבדל בין קו 37 לקו 21 בסיפור של אמא שלי) וחיכיתי.

בשולחן לידי ישב גבר בשנות הארבעים המוקדמות שלו, כך שיערתי, והמתין למישהו. גם הוא לא עסק בשום דבר למעט ההמתנה, ועל פי המבטים התכופים ששלח לכיוון דלת הכניסה של בית הקפה ולרחוב יהודה המכבי שמעבר לזכוכית היה ברור שהפגישה הזאת משמעותית עבורו. אחת לכמה זמן הוא העביר אצבעות מסרקות בשערו החלק והמקליש, שהיה שזור בכמה וכמה שערות לבנות וארוך מעבר להגיוני, כנראה בניסיון לכפר על מפרציו המעמיקים והולכים ולהיאבק בזמן המותיר חותם אכזרי בבלורית המקורית. יותר מפעם אחת ניקה פירורים קיימים או דמיוניים מחולצתו ויישר את מכנסיו. לא היה ספק שהרושם אותו הוא עומד להותיר על בן זוגו לפגישה חשוב לו.

בן זוגי לפגישה, ככל שאני ממשיך לספר אני משתכנע שזה היה גבר ועד סוף הסיפור אולי אזכר בשמו, התעכב. ואז, בכניסה מרשימה כראוי להמתנת שכני, נכנסה לבית הקפה אישה יפה, גם היא אי שם לכיוון תום העשור הרביעי לחייה (נכון שזה אחד הביטויים היותר מתעתעים בעברית? נשמע כאילו היא בת ארבעים ושמונה, בעוד שבעצם בתום העשור הרביעי היא תהיה בת ארבעים. היא אולי היתה בת ארבעים וקצת). מרשימה. זקופה, שיער ארוך מתולתל, ערמוני קוראים לצבע הזה אני חושב. לפי ההקפדה על הלבוש (שמלה אדומה בוהקת מחמיאה) התסרוקת המוקפדת והאיפור העדין, גם לה כנראה היתה הפגישה חשובה. הוא קם לקראתה בחיוך רחב. בתשובה פיה נמתח אך מעט, מחזירה לחיוכו מחווה של הכרה, לאו דווקא חיוך. הוא פתח זרועות לרווחה בכוונה, כך שיערתי לפי תנועות גופו, לחבק אותה. במקום לפרוש זרועות לחיבוק היא הושיטה יד ימין וכך תנועתו קפאה באמצע. הוא, נבוך מעט אך עדיין מחייך, החזיר את יד שמאל למקומה הטבעי ושלח קדימה את יד ימין ללחיצת יד מנומסת. אחר הוא המתין עומד שהיא תתיישב ורק אז ישב וסימן למלצר לבוא לקחת הזמנה.

בן לוויתי עדיין התמהמה, וכך מצאתי עצמי בוחן מה הזמין הזוג בשולחן הסמוך. לעצמו הזמין קפה. היא רצתה תה. הוא שכנע אותה לחלוק עוגה (בכוונה לא עדכנתי בסיפור של מחר את שם בית הקפה. השארתי בחיים את קפה אלכסנדר המיתולוגי ברחוב יהודה המכבי). היו ביניהם דברי נימוסים, חלקם שמעתי וחלקם לא וחיכיתי להתפתחות המפגש, בו אבין מה האירוע שכל כך חשוב לשניהם. אבל אז בדיוק הוא הגיע, בן זוגי לבית הקפה.

בן זוגי לפגישה – נזכרתי, יואב, סמנכ"ל המכירות בחברה בה עבדתי, בחור מקסים שאין לי עליו סיפורים מיוחדים, ודווקא חבל כי הוא בן אדם שווה ביותר. אהה, סליחה, דווקא יש לי עליו סיפור נהדר ועסיסי על חברות שעמדה במבחן ממש ממש רציני (רמז - קשור לטאבו הכי גדול בהיי טק - משכורות), אבל אני לא יכול לספר אותו. עדיין לא עברו חמישים שנות החיסיון. אבל, כמסורת אמא שלי, סיפור עסיסי זה ממש לא קשור לסיפור. לא לנוכחי ואפילו לא לסיפור של מחר. מה שכן חשוב לסיפור הנוכחי הוא שיואב רצה שקט. היינו צריכים להתכונן לישיבה. לעבור על מצגת או משהו כזה שעושים במערכות מידע יותר מדי, ועשה רושם שהזוג בשולחן הסמוך לא יספק לנו את הצורך הזה. אז יואב הציע לעבור לשולחן מרוחק, באיזור השקט והריק של בית הקפה. עברנו. וישבנו כל הפגישה מרוחקים מהגבר המסורק והחף מפירורים על חולצתו ומהאישה אדומת השמלה ועמוקת המחשוף, ששוחחו בלהט רב עד שהיא קמה ועזבה, אפילו בלי לחיצת יד לסיום. אז יצא שלא שמעתי דבר מהשיחה שכל כך סיקרנה אותי.

ולא היתה לי ברירה והמצאתי להם שיחה. ועל זה הסיפור של מחר. תבלו.

Recent Posts

See All

הסיפור הלפני אחרון

למיטב זכרוני, כשאני עובר על 54 הסיפורים שפרסמתי עד כה, כתבתי על נושאים שונים ומשונים ו(רק) שלושה סיפורים על מוות. ישנו הסיפור על מותו של אית

איך זה להיות חרא בנאדם

יש לומר את האמת – התלבטתי לא מעט לפני שהחלטתי לפרסם את הסיפור של מחר. כל פעם הסתכלתי עליו, חשבתי קצת, חששתי יותר ודחיתי את פרסומו. ולא, עדינ

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.