• eldadilani

על תוספות מיותרות לסיפורים

טוב, אז אחרי השבועיים האחרונים, המעט כבדים, הפעם החלטתי ללכת על משהו קליל.

יש לי כמה סיפורים קצרים קלילים כאלה – "עכבר קטן", "טלפון אחרי חצות" ו"הביקור" הם כאלה. אני מחבב אותם, למרות שהם לא ממש "ספרות". הסיפור של מחר שייך ל"סקציה" הזאת.

מקורו של הסיפור בבן אדם אמיתי לגמרי – חבר לעבודה שאני מאד אוהב/מכבד/מעריך וכן הלאה. יותר מזה, מעבר להיותו איש מקצוע מעולה, שלא נלחץ אף פעם בכל טירוף העבודה והפרוייקטים שהם מהות חיינו המקצועיים. תמיד שמר על שלוות רוח מחויכת. אחלה בנאדם. יכול להיות שמקור הרוגע הזה בעברו הרציני. בצבא היה לוחם בקומנדו הימי. האנשים האלה נראו לי תמיד שווים. יש אנשים שאוהבים לצלול. אני, רק המחשבה להכניס את הראש למים ליותר מאשר דקה-שתיים נראה לי מוטרף. אז צלול לעומק בחושך בכל מיני מקומות עלומים ומסוכנים? די טירוף, לא? בקיצור – עברו המיסטי הזה הוסיף להערכה שלי כלפי הרוגע, הנחמדות והמקצוענות הכלליים שלו.

אבל אז, לא זוכר באיזה סיטואציה (לבטח לא זאת שאני מתאר בסיפור) הבנתי שהלוחם הנועז הזה, הסכין בין השיניים עז הרוח הזה, מכל הדברים בעולם פוחד לטוס. כלומר – להיכנס לחתיכת מתכת הגדולה הזאת ולעלות בתוכה לשמיים מפחיד אותו. עכשיו, מי אני שאצחק על זה? פעם, מילא. אבל היום? אני, שעד לא מזמן לא היה בי שום פחד גבהים, לפני כמה שנים, על רכבל בסלובניה, כזה שמיועד לעליה עם מגלשי סקי לראש ההר, פתאום חטפתי פחד כזה. נכון שזה קרה באמצע הקיץ, כך שאתה יושב ברכבל הזה כשמתחתיך אין מרבד שלג לבן שנותן תחושה שכלום לא יקרה גם אם תיפול עליו, אלא סלעי קיץ חשופים – אבל פחד הגבהים הזה תפס אותי בהפתעה מוחלטת. אז שאני אזלזל במישהו שפוחד לשבת בגובה מופרע כשכל מה שמפריד בינך לבין התרסקות לאטומים בודדים הוא פיסת מתכת בעובי כמה עשרות סנטימטרים? נשמע פחד לא רק הגיוני, אלא מתחייב. מופרע מי שלא פוחד.

עכשיו, שנבין, באותה תקופה עבדנו שנינו באותה חברת תוכנה בעלת קשרים בינלאומיים אינטנסיביים. לטוס לחו"ל לא היה משהו נדיר. הוא, גיבור הסיפור, היה צריך לטוס לא מעט. וחלק לא קטן מטיסותיו היו לעמק הסיליקון, קרי חמש עשרה פלוס שעות באוויר במקרה הטוב. איך מעביר מי שחרד מטיסות את כל השעות הללו?

וזה בסיס הסיפור. נכון שהוספתי, כמו שאני עושה כמעט תמיד, טוויסטים ושינויים "ספרותיים" מתבקשים (בעיני). גם החלטתי, משום שזאת היתה די התחלת הכתיבה שלי, לשתף אותו את אשתו, ב"הישג" הספרותי הזה. מודה שהטוויסט האחרון, המומצא לחלוטין, לא היה ולא נברא. סתם מצא חן בעיני להדביק לו גם את זה. מן תוספת כזאת סטייל סיפורי יגאל לב, למי שזוכר את הסיפורים החביבים שלו בשנות השבעים של המאה הקודמת. לא פלא שאשתו לא ממש אהבה את ההמצאה הזאת. אבל היא נשארה, ואני מקדיש לה, באהבה רבה, את הסיפור. היכרתי אותה כשהיתה ילדה בת עשרים וקצת. עברו הרבה שנים מאז. לא דיברתי עם שניהם שנים. ממשיך לאהוב אותם.

אז תבלו.

Recent Posts

See All

הסיפור הלפני אחרון

למיטב זכרוני, כשאני עובר על 54 הסיפורים שפרסמתי עד כה, כתבתי על נושאים שונים ומשונים ו(רק) שלושה סיפורים על מוות. ישנו הסיפור על מותו של אית

איך זה להיות חרא בנאדם

יש לומר את האמת – התלבטתי לא מעט לפני שהחלטתי לפרסם את הסיפור של מחר. כל פעם הסתכלתי עליו, חשבתי קצת, חששתי יותר ודחיתי את פרסומו. ולא, עדינ

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.