• eldadilani

פיטורין – The true story

הסיפור של מחר הוא סיפור אמיתי לגמרי. קרה, בדיוק כמו שהוא כתוב. פלוס מינוס. שניים-שלושה דברים שיניתי. שמות המעורבים למשל. שמות של חברות. סדר האירועים. בקטנה. כאלה. אבל, בעיקרון – זה מה שקרה. מה שקוראים – based on a true story. בדיוק כמו כותרות הפתיחה של הסרט והסידרה "פארגו".

אבל כמה מילים רציניות מגיעות על הנושא הכבד והרציני הזה – פיטורין.

תשמעו, בתור מי שהיה בשני צדי השולחן בתהליך המאד מאד לא נעים הזה, זאת חתיכת טראומה. היה רק אירוע אחד לא נעים, אבל לא טראומטי. רק פעם אחת בה הייתי במעמד פיטורין מצדו המפטר של התהליך ולא היתה בעיה רצינית. המקרה אפילו מוזכר בסיפור שפרסמתי כבר ("חצי החלון שלי"). הסיבה פשוטה – כמעט כוווולם, משהו כמו שלושים ומשהו מתוך השלושים וחמישה עד ארבעים איש שניהלתי, פוטרו במכה אחת. במקום מפגשים אישיים להם התכוננתי, עמדתי בחדר ישיבות גדול ופשוט חילקתי מעטפות. קצת כמו תווי שי, רק לא. וגם המעטים שנשארנו – כל תפקידנו היה לפרק את מה שבנינו ואז, אחרי עוד חודש-חודשיים של פירוק, כוווולנו הלכנו הביתה. הפעם היחידה שהייתי מעורב בפיטורין זה לא היה כל כך כואב. היתה יותר סוג של מסיבת שחרור. שאר הפעמים, כאשר נאלצתי להיות המפטר, זה ממש, אבל ממש ממש לא נעים. למי שלא עבר את זה, ואשריו, מבחינת הכאב האישי התהליך משאיר צלקות כמו טרגדיות אישיות כואבות אחרות. כמעט כמו גירושין. ויצא לי, בעוונותי, לעבור את התהליך גם מצדו העוד יותר קשה של השולחן. הצד המפסיד. תענוג קטן מאד. למי שלא עבר את זה – המלצה אישית, עזבו. לא כל דבר צריך לחוות באופן אישי. ממש לא הכרחי. כמו גירושין – אם אפשר להימנע, מאד רצוי.

השתמשתי בפרטים אמיתיים לגמרי גם בסיפור של מחר וגם ב"חצי החלון שלי". באמת הכינו אותנו לתהליך. הרי ידענו שאנחנו הולכים ונגמרים. שעוד מעט יסגרו אותנו. אז עשו לנו בהנהלה סמינר על איך מפטרים. באמת התורה שהיה כזה. אפילו חוברת עם הסברים נתנו לנו. הסבירו את דקויות התהליך. מה להגיד ומה לא. כמה להזדהות וכמה לא. כאלה דברים. ובסוף, מכל ההכנות והסמינרים, בגלל שבבת אחת התמוטטנו, ולא דיללנו את השורות לשיעורין, כמו שתוכנן, לא השתמשתי בשום דבר ממה שלימדו. עמדתי בחדר ישיבות וחילקתי מעטפות. מצד שני - לקחתי את המידע הזה לסיפורים.

האירוע עצמו ממש לא נעים. אתה יושב מול בנאדם שאתה יודע שאתה ברגע זה מחרב לו את החיים. שולח אותו לבלתי נודע. לתקופה של פחד, בלבול, צער, עצב, שנאה, קנאה. יש עוד רגשות שליליים ששכחתי? אם יש – כולם גם חלק מהאירוע. ומה שהכי בא לך לעשות זה באמצע זה לקום ולהגיד : סתאאאם, לא באמת. עבדתי עליך. צוחק אתך, אח שלי. בוא, נצא החוצה, נשתה קפה, נצחק על כל הסיפור, תחזור לעבודה ושכח מכל מה שאמרתי. אבל אסור. צריך לסיים את התהליך. ובאמת צריך להראות אמפטיה במידה מאד מדודה. למזלי לא יותר מדי פעמים נאלצתי לעשות את זה. תמיד בלית ברירה. קיצוצים קוראים לזה. הכי קשה, למרות שזה לא נושא בו עושים תחרויות, הם המבוגרים. לא אשכח פעמיים בהן הייתי צריך "לשחרר" (אם לא לפיטורין, לאיזה תהליך נועד הביטוי "מכביסת מילים") אדם מבוגר. אב וסב. פעם בירושלים ופעם בתל אביב. ובפעם בתל אביב היו ממש דמעות. לך תתמודד עם בכי של אדם בן ששים ומשהו. למזלי ושמחתי בשתי הפעמים הכל נגמר בסדר גמור. הם המשיכו לעבוד ברצף. לבחור מתל אביב סידרתי אישית את מקום העבודה הבא עוד לפני פגישת הפיטורין (הוא בכה כי לא יכולתי עדיין להבטיח שייקחו אותו לעבודה הבאה. הנושא עדיין הצריך עוד כמה שיחות טלפון). לגבי ה"בחור" השני, הירושלמי, כשנפגשתי אתו אחרי כמה חודשים, התחבקנו. הוא כל כך שמח לפגוש אותי, שממש הופתעתי. הייתי ממש מאושר.

ובסיפור של מחר התרכזתי בנקודת המבט של צד הפסיבי, הנפגע. ניסיתי להתחבר לסערת הרגשות שאני עברתי באותו אירוע. לא בכדי אני מחשיב אותו לאחד משלושה-ארבעה האירועים המעצבים בחיי. אז, טוב, סתם כתבתי בהתחלה שדייקתי בפרטים. צחקתי אתכם. ממש לא דייקתי. אבל קרעי אמת יש שם, ולא מעטים. אז תבלו. הייתי אומר תהנו, אבל יש גבול. מי שנהנה מפיטורין (ולא משנה מאיזה צד של השולחן) צריך טיפול.

Recent Posts

See All

הסיפור הלפני אחרון

למיטב זכרוני, כשאני עובר על 54 הסיפורים שפרסמתי עד כה, כתבתי על נושאים שונים ומשונים ו(רק) שלושה סיפורים על מוות. ישנו הסיפור על מותו של אית

איך זה להיות חרא בנאדם

יש לומר את האמת – התלבטתי לא מעט לפני שהחלטתי לפרסם את הסיפור של מחר. כל פעם הסתכלתי עליו, חשבתי קצת, חששתי יותר ודחיתי את פרסומו. ולא, עדינ

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.