• eldadilani

קרל אובה יותר גרוע. הרבה יותר גרוע.


הסיפור של השבוע, שלא כמו הסיפורים בני העשר-שש עשרה שנים אותם אני משפץ לטובת הבלוג, הוא כמעט האחרון מבין הסיפורים שכתבתי. הוא נכתב איפה שהוא בשנתיים-שלוש האחרונות, כשבגלל הספרים שאני "צריך" לפרסם, כבר כמעט הפסקתי לכתוב סיפורים קצרים חדשים. יש עוד סיפור אחד שנכתב אחריו, ואפרסם עוד כמה סיפורים, אחרי שינוח קצת, והוא תוצאה של שיחה עם קורא/קוראת של הבלוג. אבל לזה עוד אגיע.

הטריגר הראשון לסיפור היה שיחה קלילה ורגילה, מסוג השיחות שיש לפעמים בעבודה. נדמה לי שהיא התקשרה כדי לשאול אם אני מגיע לכנס שהיא האחראית האדמיניסטרטיבית שלו. כבר לא עבדנו יחד כמה שנים, אז, אחרי שאישרתי (או לא, כבר לא זוכר) שאני מגיע לכנס, שאלתי מה שלום הילד (או הילדה, לא אשעמם אתכם שוב כסיפורי הזיכרון המחורר שלי). אתם מבינים – השווצתי. הייתי כל כך מבסוט מעצמי שאני בכלל זוכר שראיתי אותה פעם בהיריון. אז אחרי שהיא אמרה שהוא/היא (אוקי, כדי לא לסבך את הכתיבה בואו נחליט שמדובר בנקבה) כבר בת שנה וקצת והיא נהדרת ומתוקה ומקסימה, היא – מיוזמתה היא, ואת זה אני זוכר בטוח – סיפרה שהיא מתגרשת. אבל רק עכשיו התחתנת, התקוממתי. הרי הייתי בחתונה שלך. אני בן אדם מנומס, אז לא ביקשתי חזרה את המתנה, והיא המשיכה וסיפרה, בעליזות המקסימה האופיינית לה, מה קרה. בכמה משפטים הסבירה איך זה שזוג כל כך צעיר כבר נפרד. ומזה צמח חצי מהסיפור.

החצי השני של הסיפור נולד כמה חודשים מאוחר יותר, כשעוד בחורה (ונשאיר את זהות גיבורות המקור עלומה. בגילי נדמה לי שיש לי אישור חוקי לתייג כבחורה כל מי שעדיין לא חגגה שישים, לא?) סיפרה לי בדיעבד על תלאות הגירושין שלה. הלוואי שהייתי מבין מה אני אומר שגורם לאנשים לשתף אותי בסיפורים אישיים. אולי זה בגלל שלי אין בעיה לספר הרבה דברים על עצמי. חוץ מזה, מאז שאנשים קוראים את הסיפורים שלי אני שומע לא פעם את המשפט "אולי תכניס את זה לסיפורים שלך". אנחנו, הסופרים (איזה כיף זה לכתוב משפט כזה – "אנחנו, הסופרים") עושים את זה. גנבים ושקרנים מקצועיים, שמעתי פעם סופר מתאר את מקצועו. ולפעמים אני באמת עושה את זה – גונב סיפורים - תוך הקפדה מכסימלית לעמעם את זהות הגיבורים. עד כאן – מה שקוראים בתיאטרון aside. נחזור לענייננו. בניגוד לסיפור הראשון, שהיה כמעט עליז/אוהד לגרוש, ועיקרו היה תהליך חזרה בתשובה של האקס (אורה מורג כתבה, בטון הומוריסטי נפלא, ספר בשם "מאה תפוחים חדשים" על החזרה בתשובה של בעלה דאז. מומלץ ביותר), סיפורה של הבחורה השניה התרכז בתלאות הפרוצדורליות של הגירושין. כן, כן – אותם מלאכים בדמות עורכי דין לענייני אישות, שביכולתם הקסומה להפוך כל זוג מסוכסך קמעה לשתי חיות צמאות דם, שלא ינוחו עד שהיריב יתבוסס בדמו, תוך שהן נפרדות בתהליך מלא מעט מזומנים המועברים אחר כבוד לחשבון הבנק של בעלי המקצוע הללו. אותו תהליך בו נחשף המתגרש לנפלאות המוסדות החביבים כגון משטרה, הוצאה לפועל, רשות המסים ועוד ועוד.

בקיצור – עירבבתי את שני הסיפורים לאחד. את העליזות המכילה של האחת עם הזעם הקדוש של השניה, ויצא הסיפור הזה.

ומה לקרל אובה מהכותרת ולסיפור של מחר? אז כתבתי את הסיפור כזרם תודעה/רצף מחשבות של אישה אחת, המאחדת את שני הסיפורים. מעט כמו שכתבתי את "קצת יותר מדי ג'ינג'ר", שכבר פרסמתי בבלוג. רק שהסיפור של מחר מעט ארוך. מי שנחשף לספרים של קרל אובה קנאוסגורד (המתחלקים בגסות למעריצים ואלה שלא מבינים על מה הרעש) יודע על מה אני מדבר. הוא, ברצף מלל על סף אינסופי, מתאר אירועים יומיומיים מאד טריוויאליים. סוג ספרות חדש, שמצליח לרתק חלק (בני ציפר, וסליחה מראש שאני משתמש בציטוט שלו, הגדיר אותו זה לא מכבר לגדול הסופרים החיים) ולשעמם את השאר.אז אני מקווה שאתכם לא אשעמם מחר. מקווה שלא תשברו (למי שקצת – דעו לכם שקרל אובה הרבה יותר גרוע). אז, כרגיל, תבלו. או לא. העיקר, מה שבאמת חשוב לי, שמשהו יזוז לכם בבטן. שתרגישו משהו.


© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.