• eldadilani

שיעור היסטוריה

"בהתחלה היו הבבלים" אני חושב, לפי המבטא שהצלחתי לקלוט במשפטים המועטים שאמר, שיש לו קשר משפחתי לחבל הארץ הזה. בעיטה. "אחר כך באו האשורים" אני לא כל כך בטוח שזה הסדר הנכון, אבל הוא בטח לא יודע "ואז, המון המון זמן, היו כאן היוונים" עוד בעיטה, הפעם בבטן "הם היו חארות, היוונים האלה, שחבל על הזמן. רק לקחו ולקחו מהארץ היפה הזאת שלנו. והרומאים. לא תאמין כמה זמן היו כאן הרומאים. בני זונות. הרסו גם את הבית השני. לא הספיק להם שהרסו את הבית הראשון. גם השני היו מוכרחים. אתה יודע איפה הוא היה בנוי, הא? זוכר? בית שני?" מחשבה קצרה, ואני בוחר הפעם בראש. צריך קצת סדר. ביצים, בטן, ראש. כל מקרה לגופו, ובשביל השתקן הזה, זה נראה סדר נכון. מהקל אל הכבד, או להיפך. כבד. בפעם הבאה נחפש את הכבד בבטן שלו. נדמה לי שהוא צריך להיות בצד שמאל למטה. אף פעם לא הייתי חזק בביולוגיה. בעצם גם בהיסטוריה אני לא משהו. כשאגיע הביתה צריך לבדוק מי היה כאן קודם, היוונים או הרומאים. פתאום אני גם לא בטוח שהרומאים הם שהרסו את שני בתי המקדש. יש שם משהו עם המכבים והחשמונאים. "זה איפה שהמסגד המגעיל שלכם עומד עכשיו. החלטתם להרוס הכל אז בניתם שני מסגדים. אחד לא הספיק לכם, הא? לנו יש כיור אחד לבשר, אחד חלב. לכם יש שני מסגדים. אחד כסף, אחד זהב. כל הכבוד לכם". ביצים. "ואז היו הצלבנים". ראש. "והטורקים" בטן, לאיזור המשוער של הכבד "סליחה, זאת היתה טעות" אני ממשיך, מחליף כמעט כל משפט בין מבטא עירקי למבטא פלשתינאי ולסורי. לא סתם הייתי חניך מצטיין בקורס לערבית מדוברת. עדיין אני לא בטוח מאיפה הוא. הוא מדבר פחות מדי עד עכשיו. גונח הרבה, אבל את זה אני יכול להבין. אני יודע את המקצוע. אצלי הם גונחים, למרות שאחר כך אף אחד לא יוכל להוכיח שהיתה להם סיבה. לפחות לא הוכחה רפואית. אני עושה את זה כמו שצריך. חוץ מזה, הפעם גם אם בדיקות רפואיות יעלו על משהו, אין לי מה לדאוג. הוא הרי חטף מכות כשנכנס עם האוטו שלו במחסום, ואת הקטע הזה ראו ב-CNN. גם את המכות שחטף מהמג"בניקים במחסום שידרו בכל העולם. אני לא מוסיף סימנים. מכסימום מחזק את מה שכבר צולם. חוץ מזה, הצילום היה היה מטושטש, מהכפר שנמצא למעלה, מעל לדרך העפר, די רחוק. אי אפשר יהיה לקשר אותי למה שקורה עכשיו בגוף שלו. "באמת סליחה על הטעות" עכשיו אני מתנצל על שתי טעויות "התבלבלתי בסדר. זה היה צריך להיות שוב בראש. דילגתי וחזרתי לביצים. מתנצל מקרב לב. מקווה שאתה סולח. אם היית משתדל קצת יותר, ועוזר לי, ככה קצת עם שמות של החברים שלך, זה לא היה קורה. תתרכז קצת יותר. זה די פשוט" אני מדלג מערבית מדוברת לספרותית וחזרה, ובתגובה רק גניחות נשמעות מהגוף המקופל מתחתי "אני גם מצטער כי התבלבלתי בסדר. היו כאן צרפתים לפני הטורקים" אני מתרכז, מכוון שוב לראש, ועם כל הנשמה פולט הברה אחרי הברה "נ-פ-ו-ל-י-ו-ן. הוא כבש כאן את רוב הארץ. מסכן, רק בעכו נעצר. למה, אף אחד לא מבין. רק אחר כך באו הטורקים, והבריטים". אני מתחיל להיות עייף. הזנחתי קצת את חדר הכושר בזמן האחרון, וזה מורגש. אני מסתכל בשעון. עברה שעה. צריך להפסיק. עכשיו הקטע שצריך להפסיק. יוסי צריך להחליף אותי, והחרא המקופל יהיה פטור ממכות כמעט שעה שלמה. "ואז, אתם, כולירות, הגעתם לכאן עם הזבל שלכם והשתלטתם על כל חלקה טובה. מתי? מתי כבר תעופו מכאן?" בעיטה אחרונה, מכוונת היטב. הוא לא יודע שזאת האחרונה לשעה הקרובה.

עד עכשיו, הפעם אני לא הצלחה גדולה. הוא שותק. ברור לנו לחלוטין שהוא יודע דברים, ואם נוציא את זה ממנו מספיק מהר אפשר יהיה למצוא את החברים שלו. אלה שחיכו לחמישים קילו חומר הנפץ שמצאנו ברכב שלו. כבר הרבה זמן לא היתה לנו תפיסה כל כך גדולה. אבל הוא קשוח, הבן זונה. לא מדבר בכלל. אמר לאלה במחסום, לפני שמצאו אצלו את החומר, שקוראים לו אבו עיסא. לא הגיוני. הוא צעיר מכדי להיות אבא. מכסימום בן שמונה עשרה, אולי טיפה פחות. זה שהוא מצליח לא לדבר, אחרי מה שעבר במחסום ומה שהוא עובר ממני עכשיו, אומר שהוא לא דג רקק. תפסנו מישהו יותר רציני מהרגיל. זה אומר שייקח יותר זמן לשבור אותו. האפשרות שהוא לא ישבר בכלל לא עומדת על הפרק. אולי הייתי צריך קצת פחות להכאיב לו. אולי אני סוגר אותו יותר מדי. אבל אני לא לבד. אם יוסי היה חושב שאני מגזים, הוא היה עוזב את חדר הצפיה, ונכנס להפסיק את החקירה שלי. גם הוא חושב שצריך כאן ריכוך רציני. בכלל, אם מוטי לא היה חושב ככה, הוא לא היה שולח אותי להתחיל עם הבחור. יוסי היה מתחיל. אני הרי ידוע כמרכך הבשר של היחידה. אצלי, כמעט תמיד, השעה הראשונה מספיקה לשבור אותם. וזה גם במקרים שאני צריך לרסן את עצמי. לא להתפרע כמו שהתפרעתי עכשיו, כשאני יודע שאני לא צריך להיזהר עם ההוכחות. אבל זה, טיפוס קשוח באמת זה. אני מקווה שיוסי יצליח יותר. "עוד מעט אני חוזר, זבל. אני חושב שכדאי שתספר מי מחכה למטען שהיה בטנדר שלך. אחרת אני חוזר לשיעור מתקדם בהיסטוריה. חשוב לי שלא תהיה צר אופקים. גם היסטוריה של העולם צריכה לעניין אותך. נלמד אותך את תולדות הנצרות. אולי תולדות ארצות הברית. לא תאמין כמה דברים אתה יכול ללמוד ממני. לא תצטער שפגשת אותי. סמוך עלי.". צריך גם לצלצל הביתה. שלומית כבר חזרה, ואני רוצה לשמוע מה היא אמרה למורה, ואיך יואב הסתדר היום. אני לא מוכן שהחבורה הזאת של אלון תמשיך להתעלל בו. המורים האלה, פחד אלוהים. למה הם לא עושים כלום? איזה מן משרד חינוך יש לנו? אני יוצא מהחדר ומחליף חיוכים עם יוסי שמשתחווה ואומר בלחש "כבוד המורה להיסטוריה, שאפו! אם הייתי יודע שאתה כזה מלומד, הייתי דואג לך למשרה באוניברסיטה.", ואז מרצין ונכנס לחדר. אני עייף ומזיע. לפני שאני מדבר עם שלומית, אני צריך מקלחת.

שוב שכחתי להביא מגבת נקיה, וגם הסבון עוד מעט נגמר. צריך להזכיר לשלומית שתכין לי את שניהם. יהיה לי לילה קצר בבית ואני חוזר לכאן. מה שהיא לא תכין לפני שאני מגיע הביתה, לא יהיה לי כאן מחר. אני עובר ליד חדר הכושר. המשקולות שאני אוהב פנויים. רק מכשיר הריצה תפוס. דודי ממשיך להתאמן למרתון של ניו יורק. לא נורמלי האיש הזה. את כל החסכונות שלו משקיע כדי להגיע פעם בשנה לניו יורק, ופעם בשנה ללונדון. אני מארגן ארבעים קילו בכל צד. כשהתחלתי אפילו עשרים קילו היו יותר מדי. עכשיו אני יכול למשוך חמש דקות עם ארבעים כל צד. אחרי כמה דקות, כשכל החולצה נוטפת מזיעה, אני נכנס למקלחת. מאז שהחליפו את דוד השמש יש מים רותחים בכל שעה ביום או בלילה כשמתרחצים, וזה תענוג. אני עומד מתחת לזרם החזק, מבשל את עצמי במים רותחים. כשהזכוכית מלאת אדים, ואי אפשר לראות כלום מבחוץ, אני ממלא את היד בקצף של השמפו, מסתובב עם הגב לזכוכית ותוך פחות מדקה גומר. לזה קוראים תנאי שירות.

הטלפון הראשון לבית. הטלפון מצלצל ומצלצל עד שהמזכירה האלקטרונית עונה. או שהם עוד לא חזרו, או שהיא עדיין כועסת עלי. אם רק אצליח למשוך שיחה שלמה רק על יואב, היא לא תספיק להעלות שוב את הסיפור עם נחמה, ואפשר יהיה לגמור שיחה שלמה בלי ריב. אני סוגר בלי להשאיר הודעה. לא רוצה להסתבך עם ניסוח מגושם בתא הקולי. נראה, אם היא לא תענה גם בסלולרי, היא לא רוצה להפסיק לריב. אפשר להבין אותה, למרות שדווקא במקרה של נחמה באמת אין כלום. אבל היא כבר לא מאמינה לי בכלל. פעם אחת, מזמן, הייתי מספיק אידיוט והשארתי הוכחה בבית. אז היום אני אפילו לא יכול לשבת בבית קפה עם ידידה. נכון שנחמה היא לא בת זוג למעקב. השקר הזה היה מטומטם. מיותר. אבל הסיפור איתה נגמר לפני כל כך הרבה זמן, שההכחשה הגורפת שלי לא היתה שקר. לא הייתי צריך להגיד שהיא עובדת אתי, ועוד בת זוג למעקב. על השקר הזה שלומית יכולה לעלות. היא בטוחה שנחמה היא עוד סיפור מהסיפורים שלי. וכבר לפחות שנתיים היא באמת לא. עד שהצלחתי להיות סתם ידיד של אישה, דווקא איתה ראו אותי, ודווקא על זה הלכה איזה נשמה טהורה וסיפרה לשלומית. אחרי אינסוף צלצולים אני מגיע לתא הקולי גם בסלולרי. אולי היא שוב השאירה אותו על שקט? אני לא משאיר הודעה ומנסה שוב את הטלפון בבית. אחרי חמישה צלצולים היא עונה. ה"מה?" הנובח שלה מבהיר שהיא ידעה שזה אני בצד השני של הקו לפני שהרימה את השפופרת, אפילו שאני תמיד מצלצל מחסום. "מה העניינים?" אני שואל, והיא, בטון המדויק בו גמרנו אתמול את השיחה על נחמה, ממשיכה ב"מה רצית?" "לשאול מה עם יואב.". "יואב בסדר. עוד משהו?" היא לא שואלת מתי אני חוזר. היא לא מזכירה לי את החתונה שאנחנו צריכים להיות בה הערב, כך שברור שאנחנו ממשיכים את הריב. "מה המורה אמרה?" "ממתי אתה מתעניין בפגישות עם המורות? עוד מעט תרצה להשתתף באסיפות הורים, ובסוף תרצה להיות בוועד הכיתה. ככה עוד תתחיל לבכות לי בסרטים. אתה מתרכך, זהבי. תזהר שהממונים עליך לא ידעו. בעצם," היא עוד לא גמרה "רגע, אולי גם עם המורה יש לך משהו? אולי אתם עוקבים אחרי מישהו ביחד?" הנימה הסרקסטית שלה לא עושה לי טוב. גם לה, אני חושב. הולך להיות לי עוד לילה על הספה בסלון, בשעות המעטות שישארו לי לישון "אני לא הולך להיות בוועד, והייתי מת שיהיה לי זמן לסרט. אני רק רוצה לדעת שהבן שלי מפסיק לחטוף מכות מחבורה של בהמות. אני רוצה לדעת אם אני צריך לבוא ולטפל בחארות האלה בעצמי, או שהמורים האלה יעשו מה שאני משלם להם לעשות." "למקרה ששכחת, הוראת הקבע הזאת יורדת מהחשבון שלי. אבל אם אתה רוצה, אין בעיה להחליף חשבון. חוץ מזה, בעל יקר, אתה מגיע לבית הספר לבד כדי לטפל בבהמות, או עם כל החברים שלך? מה אפקטיבי נגד חבורת ילדים בני אחת עשרה? אלות או שוקרים חשמליים?" השיחה הזאת לא תוביל לכלום. אני לא אדע מה היה עם המורה, זה סגור. חוץ מזה, מעבר לכעס, היא צודקת. באמת לא מעניין אותי מה המורה אמרה "עוד משהו?" אני לא מסוגל לחשוב על כלום. אני, במצב הזה, לא יכול להזכיר לה להכין לי משהו לאכול כשאני חוזר. אם אבקש ממנה, לעומת זאת, לשרוף לי את כל הבגדים, היא תעשה זאת ברצון. "כלום, ביי." היא טורקת בלי לענות ואני מסיים ב"תמסרי ליואב נשיקות." לטלפון הדומם בצד השני.

פרחים. אולי פרחים יעזרו. זה עזר בפעם האחרונה. למרות שבפעם האחרונה הריב היה אידיוטי. לא ממש זוכר על מה. בגדים מלוכלכים וכביסה. אולי ששוב שכחתי לתקן את האסלה. הריב על נחמה לא ייפתר על ידי פרחים, אבל, אם לא יועילו, לא יזיקו. צריך לזכור לצלצל לחנות ולהזמין זר. אבל קודם כל צריך לגמור עם האבו מוסא הזה. זאת לא סתם חוליה. זה חומר נפץ צה"לי תקני וזה חמישים קילו. זה אומר שיתוף פעולה רציני מבפנים. זה אומר כמה פיגועים. אולי נצטרך לשתף גם את האגף היהודי, ואחרי זה, אלוהים גדול. מקווה שיוסי התקדם קצת יותר ממה שאני הצלחתי. אחרת אני בכלל לא מגיע הלילה הביתה. לא לחתונה ואפילו לא לספה בסלון. לא נורא, בין כה היא לא מכינה לי שום דבר לאכול. יאללה, אבו מוסא, או השד יודע איך שלא קוראים לך, מקווה שאתה מוכן. Here I come, Darling.

Recent Posts

See All

שכר סופרים

הטלפון רטט, ושלושה שוויצרים מעונבים, אם רק יכלו, היו יורים בי. לוקח זמן להבין אותם, אבל לאט לאט אתה לומד, במיוחד כשאתה עושה אתם משא ומתן ארו

היה לי בוקר מטורף

היה לי בוקר מטורף. התחיל עם סידורים רגילים והמשיך לתוכניות גרנדיוזיות. התחיל, כמו כל בוקר, עם הסנדוויצ'ים לילדים, וההקפצות לבתי הספר

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.