הג’קוזי

הם היו ארבעה בג’קוזי. שני זוגות.

אפשר ללמוד הרבה על אנשים לפי איך שהם יושבים בג’קוזי. יש כאלה שיושבים עם הבעה חמוצה על הפנים. כאילו הם סובלים ממשהו, ומחכים שיגמר העינוי. לך תבין מה הם עושים שם. אולי בת הזוג הקימה אותם מהרביצה הנעימה בה היו שרויים, על שפת הבריכה, בין נמנום לנמנום, והכריחה אותם לבוא איתה לשם. "תפסיק להיות כזאת פדלאה. בסך הכל ג’קוזי. בשביל מה באנו לכאן בכלל?", או משהו דומה. אולי הם לא מכירים את הג'קוזי הספציפי הזה. התיישבו, במקרה, על זרם המים הקרים. יש הרי כמה סוגי חורים בג’קוזי. אחד מהם הוא קטן מאד, ומוציא זרם דקיק של מים קרים. אולי החמוצים התיישבו דווקא עליו, ולא נעים להם לזוז. מעדיפים את הקור הזה על עוד נזיפה.יש כאלה היושבים, וחיוך זחוח על פניהם. כאילו הם יודעים דבר מה שהאחרים לא, ואין להם כוונה לשתף. אלה בטח התיישבו על הזרם הנעים, החם, המבעבע. זה סוג החורים השני בג’קוזי, רחב יותר מהראשון. לא הדקיק המעצבן. אלה, הזחוחים, נראים נהנים מכל רגע. בייחוד אם מולם יושב חמוץ כזה, ההוא עם החור הקטן והקר והאישה שהקימה אותו מהרביצה. אלה, אין בלבם כל חרטה או רגשי אשם על כך שהם תפסו את הצינור הכי טוב. חיוך שאפשר לפרשו בטעות כהתנשאות. לא. טעות. לא התנשאות ולא נעליים. סתם טוב להם. מה אתם רוצים מהם? הרי זאת מטרת הג'קוזי מלכתחילה, לא?

יש היושבים קרוב לאמצע הג’קוזי. כאילו מתרחקים מהפתחים מהם יוצא סוג הזרם השלישי, החזק, החם ביותר. בשביל מה נכנסתם לג'קוזי בכלל? נמצאים לא נמצאים בתוך היורה המבעבעת, לא נוגעים בדפנות. נוכחים נפקדים. את אלה ממש אי אפשר להבין.

בכל אופן, כשהתקרבתי, הם היו ארבעה בג’קוזי. בשלט ההנחיות, אחרי הדרישה להתרחץ לפני שנכנסים, ולפני ההנחיה המזהירה בעלי לב חלש משהיה ארוכה מדי, היה כתוב שמותר עד חמישה איש. מזל שנעמה נשארה לנוח בחדר. מקום יפה, יערות הכרמל. אין הרבה מה לעשות. לנוח, לאכול, לעשות מסז'ים, ללכת להרצאות, לעשות סאונה, ללכת לג’קוזי. נעמה היתה אחרי מסז', ונשארה לנוח בחדר. היתה צריכה את זה, לפני האוכל. הם היו ארבעה. היה מקום לעוד אחד. היססתי רגע. תחושה משונה קצת להצטרף לשני זוגות. אבל נכנסתי. בא לי קצת ג'קוזי. הם זזו מעט, קפואי מבע, ופינו לי מקום.

נחמד, איך שאף אחד לא מסתכל עליך, כשאתה נכנס לג’קוזי ביערות הכרמל. יש כללים לא כתובים, אבל מבוצעים to the letter. לא מנומס לבהות. אז לא בוהים. כל אחד מוצא לו נקודה אחרת באוויר, ומתרכז בה. במיוחד משתדלים לא לנעוץ מבט בוחן כשאתה מוריד את החלוק, עוצר את הנשימה, מסדר כמיטב יכולתך את בגד הים בשיפולי הכרס, שתמיד, ולא משנה כמה הדיאטה האחרונה מוצלחת, נראית בהקשר הזה של הג'קוזי המשותף עם זרים, גדולה בצורה מביכה. אז אתה נכנס בשיא הזהירות, מגשש ברגליך אחרי נקודת אחיזה במדרגות התלולות. טוב, גם השלב הזה היה מאחורי. נכנסתי, ובאנחת רווחה עטפו המים החמימים את גופי.

מה שטוב בג’קוזי, זה שאי אפשר לראות מה קורה בתוכו. שלא כמו בריכת השחיה הגדולה, השקופה הצמודה אליו, כאן, מתחת לקצף המבעבע ושפעת הגלים הקטנטנים, אתה יכול להסתיר כל דבר. אפילו כרסך הגדולה מדי תמיד נעלמת תחת שכבת צמר הגפן הלבנה, המכסה את המים. איש לא רואה את פלומות השיער, המכסות את הבטן בגושים לא סימטריים, שאתה ממהר לכסות בחלוק בצאתך מהמים.

הארבעה לא דיברו. הגיוני. צריך לצעוק בג’קוזי כדי לגבור על רחש הבעבוע האינסופי, וזה עוד כלל שלא מפרים ביערות הכרמל. לא צועקים. הכל שם כל כך חרישי. כל הזמן הולכים עם נעלי הבית מבד והחלוק הלבן ומדברים בלחש. כעת, בג'קוזי, היה חם ונעים. חוץ מרחש המים המבעבעים, היה שקט. רק המוסיקה המרגיעה הזאת, האינסופית, מהרמקולים המוסתרים היטב בסלעי הפלסטיק המשווים למקום אווירה של טבע. עשרים וארבע שעות ביממה כלי מיתר, אורגן בעל צליל שמימי, נבל, הרבה נבל, וכלי נשיפה רכים. מילא אני, שבא לשם ליומיים לנוח. מה אמור לעשות מי שעובד שם קבוע, וצריך לשמוע כל הזמן את המוסיקה המרגיעה הזאת? אפשר להשתגע. אני מהמר שיש כאן עילה לתביעה ייצוגית. בטוח. חבל שאני לא עורך דין.

ואז הרגשתי רגל על כף הרגל שלי. זה קורה, בג’קוזי, בגלל הבועות, והחום, והזרמים התת מימיים. הרגליים קצת זזות, בלי שליטה. בגלל הזרמים האלה, מהחורים הקטנים עם המים הקרים והרחבים עם המים החמים. הסברתי קודם, לא? אז בגלל שאין מקום, אתה נתקל ברגליים של מישהו אחר. קורה. בג'קוזי זה קורה, וכל מי שיושב בו, מבין. לא רציתי לגרום אי נעימות לאדם שרגלו זזה בטעות, ונגעה בשלי. אז זזתי קצת הצידה. משונה. הרגל הזרה זזה אתי. משהו לא ברור בזרמים של הג'קוזי הספציפי הזה. זזתי חזרה, והיא, הרגל הזרה הזאת, זזה חזרה. נשארתי ללא תנועה, והיא גם הפסיקה לנוע. אחר, לאט מאד, התחילה לעשות דרכה למעלה. מכף רגלי, באיטיות מהורהרת, לשיפולי הקרסול שלי, מגששת דרכה על שערות רגלי, משרטטת מסלול פתלתל אך החלטי, שולחת משושי אצבעות זהירות קדימה ומעלה.

כשאתה יושב בתוך הג’קוזי לא מנומס לנעוץ מבטים באחרים. הכלל הזה תקף תמיד. אבל מה עושים במקרים משונים כמו המקרה הזה? לא היתה לי ברירה. הגנבתי מבטים על ארבעת הפרצופים סביבי, מנסה לשייך את הרגל לבעליה. חבל על הכישרון שהולך לאיבוד של שני הזוגות האלה. בזבוז של שחקני פוקר. שריר לא זע בפנים של אף אחד מהארבעה. הגבר לידי, איש לא גדול, רזה, מבוגר, קרח עם שפם וזקן עבות, אולי דתי, אם לשפוט על פי הכיפה שהיתה על המתלה הסמוך, בהה בבועות כאילו לא ראה מים מימיו. עיניו היו עצומות למחצה. הוא, קיטלגתי, מהנהנים. תפס חור טוב. זרם חם. אשתו, או בתו, בלונדינית עם תסרוקת מנופחת בסגנון שנות הששים. אישה בת שלושים או חמישים, פיה משוח ביותר מדי צבע. כמות מופרזת של אודם, שלא נפגם על ידי המים החמים, המקפצים על פאתי שפתיה. היא היתה עסוקה בבחינה מדוקדקת של ידיה, ואולי של ציפורניה הארוכות, הסגולות, אוחזות בשולי הבריכה הקטנה בה היינו שרויים. פעם ציפורני יד ימין, פעם שמאל.

לידה ישבה אישה, מלאה אם לשפוט על פי פניה הגלויים. קשה לדעת איך נראה הגוף שלך בג’קוזי, כבר אמרתי. הבועות והקצף וכל זה. יש אנשים עם פנים מלאים וגוף רזה. נדיר, אבל קורה. אצל נשים טיפה קל יותר לדעת. הגלים והבועות מציפים את השדיים. לרוב, על פי גודל השדיים, אפשר לדעת אם האישה מלאה או לא. לרוב. האישה הזאת היתה מלאה מאד. כשאני מספר עכשיו מה קרה שם בג'קוזי של יערות הכרמל, אני יודע בוודאות. הרי כאשר היא קמה, מאוחר יותר, ועזבה את הג’קוזי, יכולתי לבחון את גופה לפרטיו. היה לה בגד ים שחור מלא מבהיק. מידה או שתיים קטן על הגוף שלה, שחלקים נבחרים ממנו פרצו מבגד הים בעיזוז. רגליה המוצקות תמכו בעכוז דשן כשטיפסה באטיות מופגנת במעלה המדרגות התלולות. כשהתנודדה החוצה התחברו נימי שוקה הימנית, כחלחלים ירקרקים, עם השתרגות נימי שוקה השמאלית, למארג אחד. אבל אני מקדים את המאוחר. קורה לי לפעמים. בשלב זה היה עדיין גופה במים, שדיה צפים לפניה, עיניה מופנות לאינסוף הישר קדימה, וחיוך סתמי, לא מחייב, מקובע על פניה. ממנה נדד מבטי אל בעלה, או, כך לפחות שיערתי, מעמדו החוקי של הגבר שישב לצידה.

הוא היה שעיר, גדול וגס. הם בכלל לא נראו מתאימים. היא, למרות גודלה המשוער בשלב זה, נראתה עדינה מאד. היה לה סנטר רך ונעים, ופה בשרני. עיניים חייכניות, צרות מצחוק ומוקפות בקמטי חיוך עדינים. בת חמישים , אולי חמישים וחמש. היתה מאד יפה עד לא מזמן. עדיין מאד יפה. אולי הבלונדינית הצעירה היא בכלל הבת שלה. לא הגיוני, אבל אלוהים יודע. לא תמיד בת דומה לאמה. הוא היה כל כך שונה ממנה. רעמת שיער שחורה ומקורזלת, שעמדה בניגוד גמור לפניו חרוצי הקמטים. סנטר תקיף, עיניים קטנות ושחורות, אוזניים גדולות. מכתפיו, הגלויות לצידי גופו, צימח שיער שחור צפוף. גם הוא הביט קדימה, כשחיוך הזוי, מרוחק, שפוך על פניו. רק כשהבטתי בו, נמחק החיוך, והוא שלח בי מבט קצר וחד. לא מסתכלים על אחרים, המבט חצב בי. בטח לא בג'קוזי. מיהרתי להסיט מבטי ולשלוח אותו, כמו כולם, למרחקים.

הרגל המשיכה לטפס לאיטה במעלה הקרסול שלי, משחקת קלות בברכי, עושה דרכה, באיטיות מודגשת, אל פנים השוק הימנית שלי, הרגישה מבין השתיים. המלאה המשיכה לחייך, והבלונדינית התעניינה כעת בטבעות הזהב שעל ידה הימנית. אני מצאתי עניין גובר והולך בנקודה הרחוקה באוויר מולי כשהרגל הלכה ועשתה דרכה למפשעתי.

מה שטוב בג’קוזי, כמו שכבר אמרתי, זה שהרבה אפשר להסתיר מתחת לפני המים המבעבעים, ואי אפשר לראות דבר. מה שלא טוב בו, הוא הטיימר. כל חמש דקות הוא עוצר. אולי עשר. קשה לדעת. זה לא שיש שם שעון עצר או משהו כזה. הזמן עובר לאט כשיושבים בתוכו ואז, פתאום, הצינורות מפסיקים לבעבע, והבועות נעלמות. שקט משתרר. הכל נרגע, ולאט לאט מתבהרים פני המים, עד שהם הופכים שקופים כמו הבריכה הסמוכה. אני לא אוהב את הרגע הזה. כולם מחכים לראות מי האמיץ שיגלה גופו, יתכופף החוצה, וילחץ על הכפתור המחדש את פעולת הג’קוזי.

כעת הגיע הרגע הזה. המכונה הפסיקה לפעול. חשבתי שהרגל תמהר להתנתק. טעיתי. הרגל הצמודה למפשעתי לא זזה. הבועות האחרונות עוד בעבעו, וקצף עדיין כיסה את המים. הרגל נשארה שם. בפניהן של שתי הנשים לא זע שריר. גם היהודי הצנום לא קם.

"נו, טוב" נאנח הגבר השעיר הגדול לצדי במבטא כבד, מזרח אירופאי, אולי רוסי, אולי דרום אמריקאי. התרומם בכל כובד משקלו, ודידה אל מחוץ למים, מסיט, שלא בכוונה, בדרכו את הרגל הצמודה לרגלי, מפעיל מחדש את הג'קוזי כשהוא לוחץ על הכפתור הקטן. הוא לא כיוון את ה"נו, טוב" הזה לאיש מאיתנו, ואיש לא הסתכל עליו. גם האישה גדולת הגוף מולי, שאת בגד הים השחור שלה הספקתי לראות כעת, כשנרגעו מעט המים. הבועות חזרו לבעבע ואצבעות הרגל הזרה שבו לשוק שהוזנחה, ממשיכות לחפור את שולי בגד הים שלי. אני לא הפסקתי לחייך לנקודה המרוחקת בחלון הגדול.

אחרי חמש דקות, או עשר, כמצוות הטיימר, חזר הג’קוזי והפסיק לפעול. הפעם הרגל ירדה באיטיות מאיזור חלצי, לוקחת את הזמן, מפנקת כל חלק גלוי בדרכה לרצפה היציבה. שלושת שותפי התרוממו. בעל הזקן עזב ראשון, מניד ראשו לשלום. הבלונדינית, שבירה ומהורהרת, מסתכלת דרכי, מרחפת אחריו. לבסוף קמה הדשנה, ופילסה דרכה במים בכבדות לכיוון המדרגות. אז גם ראיתי את הורידים והנימים ברגליים. היה לה חיוך חמוד, כובש, והיא שלחה אותו אלי. באבירות היא גם הפעילה מחדש את המכונה. קצף ובועות חזרו ושטפו את פני המים, מסתירים את בגד הים התפוח שלי. היא שלחה בי עוד חיוך קטן, ועיכסה לאיטה לכיוון החלוק הלבן שחיכה לה בחוץ, על המתלה. אותו חלוק לבן שמחכה על המיטה לאורחים בבית ההארחה של יערות הכרמל.

ארוחת הערב היתה מעולה. מרק מיניסטרונה עשיר לפתיחה. לקחתי סטייק פילה מדיום רייר, עשוי בדייקנות מפנקת קרניברים. נעמה בחרה פורל על האש, על מצע עלי תרד. קינוחים מתוקים. סלט פירות. פינוק ארוך. בדרך החוצה, בתום הארוחה, החזקנו ידיים. חיזוק הזוגיות, קוראים לימי הנופש האלה. ממליצים על מסז'ים זוגיים. וזה עובד. המלצר הראשי חייך אלינו. רק יום אנחנו כאן, והוא כבר מחייך כאילו אנחנו מכירים שנים. ליד הכניסה, מצד ימין, בשולחן המיועד לארבעה, הם ישבו. העבדקן חבוש הכיפה, גדל הגוף השעיר, הבלונדינית חסרת הגיל, שכעת היו אצבעותיה משוכות אדום-ירקרק ושפתיה ארגמן, ובעלת הפנים העדינים, החזה והאחוריים. הם לא דיברו, מתרכזים במנות העיקריות. כשהתקרבנו, איש מהארבעה לא הרים ראשו מהאוכל. רק כשעברנו ממש לידם, הרימה בעלת בגד הים השחור ראשה והסתכלה עלי. היא חייכה אלי את חיוכה החם. חייכתי חזרה, והיא חזרה לסטייק המדמם שלה.