זבוב על הקיר - שני תרגילים
טלפון אחרי חצות
תרגיל בקורס כתיבה יוצרת "סיפור קצר על פי כותרת בעיתון". בחרתי בכותרת על אריק שרון וההתנתקות
"נמאס לי ממנו." התעצבנה סוניה אל תוך הכר "תדבר איתו בסלון, לא כאן!" הורתה, התהפכה על הצד, וחזרה לישון. אדק התרומם בכבדות על צידו, הרים את השפופרת, לחש "חכה רגע, אני ניגש לסלון.", סגר את הטלפון, לקח את המשקפיים הגדולים המונחים ליד כוס המים עם קופסת התרופות, והרכיב אותם. השעון הזוהר, שעמד גם הוא על השידה בצד המיטה שלו, הורה שתים עשרה וחצי. הוא נאנח. שוב נהרס לו הלילה. "מתי כבר תגיד לו שאנשים נורמליים בגילנו הולכים לישון בעשר?" אמרה לו סוניה לא פעם "לפחות תגיד לו שהוא מעיר אותך בשעות האלה, שהוא מצלצל." אבל אדק לא יכול היה "אני לא הולך לבגוד בחבר אחרי ששים שנה." היה עונה "בטח לא כשהוא הכי צריך אותי." "זה בגידה? מה אנחנו? נלחמים שוב על ירושלים? מה בסך הכל אני מבקשת?" היתה סוניה עונה "שתגיד לו לא לצלצל אחרי עשר בלילה. מה כל כך קשה להבין? תגיד אחת עשרה, אם כל כך קשה לך!"
הם כבר כל כך מיעטו לריב. כמה פחד מתקופת הפנסיה בשנים האחרונות במוסד. רק הוא והיא בבית הגדול בכפר, רחוק כל כך מהילדים והנכדים, עם כל עבודות המשק שכבר שכח. זוג זרים שצריך לגור ביחד. זה לא היה גרוע כמו שחשש. בעשר השנים האחרונות, מאז פרש, למד להכיר מחדש את האישה הזאת, שהשאיר כעת בחדר השינה, לכבד ולחבב אותה מאד. כל הכבוד לה, איך שהחזיקה לבד את המשק בכל תקופות היעדרותו. רק היא, שני ערבים מהשטחים ומנחם, שעכשיו בקושי מתפקד. עכשיו, עם כל הבעיות בשטחים, יש להם רק תאילנדים. עובדים יופי. רק השיחות האלה, באמצע הלילה גורמות לריבים. בייחוד עכשיו, עם ההחלטה המשונה הזאת שלו. רק אלוהים יודע מאיפה הוא לקח את הרעיון הזה. כבר לילה שלישי ברציפות, אם הוא סופר נכון, שמגיעה שיחת טלפון כזאת. אחת עשרה לכל המוקדם. אם היא מגיעה אחרי שתים עשרה, אדק כבר לא מצליח לחזור ולהרדם. אחר כך הוא עצבני כל היום, הולך למנוחת הצהרים שלו כבר בתשע בבוקר, ורב עם סוניה. אפילו לסיבוב ההשקיה לא מצליח לצאת, שלא לדבר על החליבה. "אבל הוא צריך אותי." הוא אומר לה "אני עוזר לו לחשוב, להחליט." "אז בשביל מה הוא לקח את כל השרים האלה?" היא שואלת "בשביל מה אנחנו משלמים להם?" "נו, באמת, סוניה, את יודעת שבסוף הבן אדם נשאר לבד. ההחלטות הכי קשות, בסוף, לגמרי לבד. רק אתה, ואלוהים. אם אנחנו, המושבניקים לא נדע את זה, מי יידע?" הוא עונה לה, יודע שהיא יודעת שאין לו באמת ברירה. לא עוזבים חבר בשעת צרה, וזאת באמת שעת צרה. בכל הפעמים הקודמות, כשהיה מתקשר הרבה, היא דווקא הבינה. כשלילי מתה, למשל. או כשיונתן התאבד, או כשקיבל את תוצאות הועדה האידיוטית ההיא. עשו אותו אשם במשהו שבכלל לא קשור אליו. אילו הוא נתן את הפקודות להרוג את כל המסכנים האלה. עכשיו היא לא מבינה. "בסך הכל החלטה לא ממש רצינית. אולי, אולי, וכמו שאני מכירה את אריק," היא אומרת על הקפה של אחר הצהרים, חזק כמו שהוא אוהב, עם קובית הסוכר בין השיניים "די בטוח שלא תתבצע. הוא הרי לא יעשה את זה בסוף. עוד שנה, אני מתכוונת. בחיים לא." "אם בכלל נחיה עד אז." הוא אומר, והיא חובטת בו בצלעות ואומרת שיפסיק לדבר ככה. זה נושא שעליו לא מתבדחים, היא הסבירה לו יותר מדי פעמים.
"לא הערתי אותך, אני מקווה." אריק נשמע עירני, כאילו היתה שעת בוקר.
"לא, לא, אין בעיה." שיקר אדק "בדיוק שתינו קפה אחרון."
"תגיד, אני רוצה לשאול אותך משהו."
"כן."
"איך קראו לבחורצ'יק ההוא שאיבדנו?"
"מתי?""
בלילה האחרון בלטרון."
"מי? היגורי ההוא?"
"לא, לא היגורי. השני. העולה החדש ההוא. זה שעלה ממש שבועיים-שלושה לפני כן."
"מוורשה?"
"לא, זה לא היה וורשה, בזה אני בטוח. נדמה לי ביאליסטוק. היה קצת בבירקנאו, אם אני זוכר טוב, או בוכנוולד. נראה טוב."
"יאנק? אתה מתכוון ליאנק? זה שנהרג כשמחלקה בית חשבה שהוא ירדני, כשהוא הלך להשתין?"
"כן, זה. יאנק. הוא היה בלונדיני, נכון?"
"כן. גבוה כזה."
"טוב, תודה, אדק. איך שכחתי! נורא, הא?"
"זה כל מה שרצית?"
"כן. זה הכל. סתם, שכחתי, ואני, כמו שאתה יודע," אריק צחקק "לא אוהב לשכוח. חוץ מזה, הכל בסדר? הבריאות בסדר?"
"כן, הכל מאה אחוז. היתה היום עוד המלטה. ממש מגיפה. משהו השנה הזאת. עד עכשיו אחת עשרה המלטות. היית מאמין?"
"נפלא. טוב לדעת שיש עוד אנשים שחיים כאן כמו בני אדם."
"אריק, תפסיק לדאוג. יהיה בסדר. גם אם לא תצליח להעביר את זה, אתה תסתדר. תשמע לי."
"אני יודע, אדק, אבל טוב לשמוע אותך אומר את זה. אתה לא חושב שאני עושה משהו מטומטם, נכון?"
"בחייך, מה אני מבין? אם זה מה שאתה חושב שצריך לעשות, אז זה מה שצריך לעשות."
"ואם לא יתמכו?"
"בחייך, אריק, ממתי זה הפריע לך? אל תזדקן לי פתאום. לא יתמכו, אז לא יתמכו. שילכו לעזאזל. אתה, בכל מקרה, תמשיך. תעביר את זה בממשלה, בכנסת, במשאל עם, בפרלמנט האירופי, באו"ם. אני יודע איפה? אז מה אם כמה אידיוטים כאלה לא מסכימים איתך? זה לא הפריע לנו לכבוש את לטרון, נכון? מסכן היאנק הזה. רק הגיע מבוכנוולד. וגם לא עצר אותנו בתעלה, אני טועה? ואיפה האידיוטים ואיפה הארבעים קילומטר? אז למה שעכשיו פתאום זה יפריע לך?"
"תודה, אדק. אני לא אשכח."
"יאללה, אריק, לך לישון. תנוח קצת." בין כה המנוחה שלי הלכה לקיביני מאט. לפחות שאתה תנוח "ואל תשכח, בשבועות, כרגיל, בערב החג, אצלנו. לא תבוא - סוניה תכעס. נסיגה או לא נסיגה."
"התנתקות, אדק, התנתקות."
"בסדר, מה שאתה אומר. לילה טוב, אריק."
"גם לך."
הביקור
תרגיל בקורס כתיבה יוצרת "סיפור קצר על פי כותרת בעיתון". בחרתי בכותרת על ביקורו של ארנולד שוורצנגר בירושלים כשראש העיריה היה אורי לופליאנסקי החרדי
"איך אמרת קוראים לו?" נחמה הרימה קולה, מנסה לגבור על קול המדיח, הנאבק בערמות הכלים שהצטברו בשבת. היא עמדה במטבח, מכינה ארוחת ערב קלה. אורי בין כה יוצא עוד מעט לשיעור גמרא של מוצאי שבת, ויחזור אחרי חצות.
"שווארצנגר." אורי סיים זה עתה את ההבדלה, ועמד להחליף את בגדי השבת לבגדי יום חול "ארנולד שווארצנגר."
"איזה שם משונה." נחמה הופיעה בפתח, עם צלחת ועליה שתי פרוסות לחם, כמה ירקות וממרח טונה עם מיונז דל שומן. צריך לשמור על הקלוריות, אורי, והיא יודעת שאם הוא לא יכניס עכשיו משהו לפה, יחזור בלילה ויטרוף חצי מקרר "ומה הוא עושה, הארנולד הזה, שכל כך חשוב לך לפגוש אותו?"
"הוא המושל של קליפורניה." ענה אורי "שהיא אחת ממדינות ארצות הברית."
"הא, הא. מצחיק מאד." נחמה הניחה את הצלחת והתיישבה לראות את בעלה אוכל. עכשיו, עם הג'וב החדש שלו, השעות היחידות שהיא רואה אותו, חוץ מכמה דקות בבוקר ובלילה, הן מכניסת השבת ועד קצת אחרי ההבדלה, והיא הקפידה להתענג על כל דקה מהן "ואיזה מן שם זה שווארצנגר? זה שם אמריקאי?"
"לא, דווקא אוסטרי."
"אז הוא אוסטרי או אמריקאי?"
"אוסטרי שהתחתן עם אמריקאית."
"אז גם אישתו תבוא מחר?"
"האמת? לא שאלתי. אולי. למה, גם את רוצה לבוא?" אורי חייך, מכיר את תשובות נחמה.
"חס וחלילה. רק זה עוד חסר לי, שאיזה גוי ירצה ללחוץ לי את היד. לא מספיק צרות יש לי בחיים?"
"טוב, אז אני מוותר לך הפעם." אורי אהב את ממרח הטונה שהיא עשתה. כל מוצאי שבת זכה לאכול אותו. לפעמים היה מוצא סנדוויצ'ים שהיא הכינה לו עם הממרח הזה בבוקר. לפעמים היתה עושה לו סנדוויץ' עם ביצה, אבל מאז תוצאות הבדיקה האחרונה של הכולסטרול, הפסיקה. רק גבינה לבנה וטונה. יום ככה, יום ככה.
"אז אוסטרי יכול להיות מושל מדינה בארצות הברית?" אורי כל פעם הופתע מחדש מהתעניינותה האמיתית בפוליטיקה "לא צריך להיות אזרח אמריקאי מלידה?"
"לא, לא צריך. רק נשיא חייב להיות כזה. מושל יכול להיות סתם אזרח."
"ומה הוא עשה לפני שהוא נעשה מושל?" נחמה לקחה לו חתיכת לחם קטנה עם ממרח טונה מהצלחת של אורי, מרגישה כאילו היא בטיש.
"אם אני זוכר נכון מה שאמרו לי אתמול, הוא היה שחקן קולנוע."
"אתה צוחק עלי. שחקן קולנוע? קומדיאנט? מפורסם?"
"נדמה לי שמאד."
"ועכשיו הוא ראש עירית קליפורניה?"
"מושל אמרתי."
"מאז שנעשית איש חשוב כבר אי אפשר כבר לצחוק איתך יותר. לא להאמין, האמריקאים האלה. לא להאמין. וטוב?"
"טוב מה?"
"שחקן טוב?"
"בסרטים שאני ראיתי אותו הוא היה לא רע."
"נו, די, אורי, מה הם אומרים, העוזרים שלך? היה שחקן טוב?"
"לא שאלתי. כל פעם יש לך שאלות קשות יותר."
"חשבתי שתתרגל כבר. כמה שנים אתה עוד צריך לחיות אתי בשביל ללמוד לחשוב קצת כמוני?"
"מבחינתי, עוד מאה שנה."
"אמן, אורי, אמן. אז מה אתה תיתן לו מתנה?"
"אני יודע? מה שיכינו לי. אולי ספר על ירושלים. אולי איזה כד. מה שיתנו לי, אני אתן לו."
"ותדבר איתו קצת ידיש?"
"בחייך נחמה, הוא לא יהודי, הוא אוסטרי, אמרתי לך."
"נו, גרמנית ויידיש קרובות, לא? תנסה, מה איכפת לך. אולי הוא יבין משהו?"
"נחמה, כל מה שאני רוצה זה להגיד לו שלום, ברוך הבא, ואובידרזיין, שימשיך לגת שמנים, כמו נוצרי טוב, או לכנסית המולד, מה שהוא יעדיף. טוב, אני צריך לברוח, החברותא שלי מחכה. תודה על הסלט טונה."
"על לא דבר. תבלה טוב."
"לילה טוב."
"ליל מנוחה, אורי. ו... אורי."
"כן?""תהיה מנומס. אל תשאל אותו מה ההורים שלו עשו בשואה, טוב?"
"לילה טוב, נחמה."
"ליל מנוחה."