זהירות – לא סיפור רגיל

הסיפור הזה נכתב במהלך קורס כתיבה יוצרת שלקחתי לפני משהו כמו 14 שנים. כיום אני לא זוכר אם הוא תוצאה של מטלה, ואם היתה מה היתה המטלה, או שזה סתם סיפור שכתבתי באותה תקופה ונתתי, לבקשת המנחה, למשתתפי הסדנא לקרוא. מה שאני כן זוכר הוא שלא הקראתי אותו בקול, אלא הם קראו בבית והגיבו במפגש. זכורות לי במיוחד שתי תגובות שקיבלתי. מתוך מרבית התגובות, שהיו טובות שתי נשים מבוגרות העידו על עצמן שחשו אי נוחיות גדולה כשקראו אותו. אז אני מזהיר מראש, אחרי שקראתי כעת שוב את הסיפור ושיפצתי אותו פה ושם – הן צודקות. הסיפור הזה של מחר נגמר עם סוג של אגרוף בבטן, ולא בטוח שיהיה נעים לכל אחד.

כשאני מנסה לחשוב איך הסיפור הזה נוצר – אין לי מושג. ברור לי שהוא התחיל מניסיון לתאר את העייפות שאני זוכר מקורס קצינים – הן בקורס עצמו והן כשהגעתי לחופשה בבית. מעט בסגנון של סיפור שאני מעריץ – אחד מתוך תשעת הסיפורים הקצרים המעולים של א.ב. יהושוע ("מסע הערב של יתיר", "חתונתה של גליה", "מול היערות" ועוד נפלאים) - "תרדמת היום". הסיפור ההוא מספר על פועל בניין שבאמצע יום עבודה נמאס לו מהכל, וכל מה שהוא רוצה זה ללכת לישון. אז הוא עוזב הכל ומבצע טקס ארוך ומדויק של הכנת המיטה לשינה. תיאורים מפורטים של הכנת המיטה, הסדינים, החשכת החדר והשינה עצמה. סיפור נהדר שהמסר העיקרי שלו הוא הרצון לעזוב הכל ולפרוש לשינה ברוכה. ואני זוכר את עצמי חוזר מת מעייפות מקורס קצינים (בפעם הבודדת שנתנו לנו חופשת ש-שיבת בכל הקורס) וכל מה שאני רוצה הוא לישון ולא לקום. איך הסיפור קפץ מההתחלה הזאת לסיום מעורר חוסר הנוחות של הסיפור – לאלוהים פתרונות. לא התכוונתי לכתוב על הנושא הקונטרוברסיאלי הזה.

אבל בואו לפחות אספר על קטע קצר מדויק לגמרי מהסיפור – המ"מ שלי בקורס קצינים. הוא באמת היה המ"מ שלי, שבחיים קראנו לו בצופים גזר, כינוי של אליעזר. הוא היה גם ב"הריאלי" וגם בצופים גדול מאתנו בשנה וכשפגשתי אותו כמ"מ בבה"ד 1 שמחתי. הייתי בטוח שהוא הולך לעשות לי את החיים קלים. וממש לא. לחלוטין לא. הוא היה קשוח וקשה אלינו בכלל ואלי בפרט. טרטר אותנו וחינך אותנו. היום, מיליון שנים אחר כך, אני חושב שאולי הוא הוציא עלינו את הכעס על כך שהוא עבר בצורה קשה מאד את מלחמת יום כיפור (הוא היה במחזור בדיוק החזיק קו בין הטירונות לקורסי המפקדים/קצינים ולכן ספג את מירב האבידות) ואנחנו הצלחנו להתחמק ממנה, כשגויסנו בין אוגוסט לנובמבר 1973. לתובנה הזאת הגעתי לא מזמן, כשהוא פרסם קטע נפלא ועצוב בפייסבוק על איך הוא וחבר שלו מנסים לכסות את כל אותיות האלף בית בשמות (פרטיים או משפחה) של הנופלים (רק במלחמת יום הכיפורים) במחזור שלו בביה"ס הריאלי. כשחסרים להם שמות בחלק מהאותיות הם עוברים למחזור מעליהם, ואז שני מחזורים מעליהם ואז שלושה ובסוף, למרות כל המאמצים, חסרות להם שתי אותיות.

ועוד דבר קטן לגבי הסיפור של מחר – בניגוד לרוב הסיפורים, לא עידכנתי את נושא הטכנולוגיה. השארתי את נושא הטלפון הציבורי בו השתמשנו. היום הרי אי אפשר לחשוב על הפתעה להורים כשאתה מגיע הביתה. ברור שהחיילים היום מעדכנים בסלולרי. אז זה היה הסטנדרט. כדי לדבר עם ההורים, או החברה, עמדנו בתור ליד הטלפון הציבורי היחיד בבסיס. אפילו אני לא זוכר אם היה טלפון ציבורי או קו בודד שהוקצה לנו לדבר. בכל מקרה, ההורים שלי העבירו לפעמים שבוע שלם בלי לשמוע ממני מילה ובלי לדעת מה קורה לי.

אז לאור הסיום של הסיפור של מחר אני לא יכול הפעם לכתוב "תהנו ותבלו". מה שנשאר לי לאחל לכם הוא שהסיפור של מחר יעשה לכם משהו. נקווה. אשמח לקבל תגובות.