אז איך ממשיכים מכאן
אז היו תגובות נהדרות לסיפור הראשון. הרבה פירגון. נורא כיף לקבל תגובות. שלוש מאות קוראים ביומיים הראשונים, כמה עשרות גם הגיבו. מאד כיף. כמי שמכור להיזונים חוזרים קיבלתי הרבה אנרגיה ואני מקווה שסיפורים חדשים ייוולדו הודות לה.
איך שומרים על המומנטום, זאת השאלה. ברור לי שלא כולם יאהבו את כל הסיפורים. בינינו, גם אני לא אוהב את כל הסיפורים באותה מידה. יש סיפורים שלא נגעתי בהם שנים ויזדקקו לעריכה מאסיבית. גם לסיפור הראשון היו כאלה שרצו שיהיה ארוך יותר. לא מעט ביקשו המשך. היו שרצו סוף נחמד יותר. אז איך גורמים להמשיך ולקרוא גם בשבוע שאחרי שבוע עם סיפור פחות אהוב על קורא - זה האתגר.
ומשהו על קטעי ההגיגים האלה. שאלו אותי הרבה פעמים מה ספר הילדים האהוב ביותר עלי, ואני תמיד חוזר ל"פצפונת ואנטון" של אריך קסטנר. ובספר הזה, מעבר להומניות הסוחפת שלו, אהובים עלי במיוחד הקטעים בהם אריך קסטנר חולק עם הקוראים את דעתו על הפרק הקודם. הוא כותב את זה כקורא, ולא כמי שכתב את העלילה, וזה כל כך מקסים בעיני. אז אריך קסטנר אני לא, אבל אנצל את הקטעים האלה לכתוב קצת על הסיפור החדש שאני מפרסם.
בכל מקרה, הפעם אני משנה נושא וכיוון. בכלל - אני לא יודע איך כותבים אנשים אחרים. אצלי סיפורים מתחילים מתמונה, מילה, משפט. ואין לי מושג לאיפה הסיפור ייקח אותי ואיך הוא יסתיים. אחר כך הוא עובר הרבה עיבודים. כל סיפור, עד שמתקבע, עובר לפחות עשר עריכות, כך שעלילתו משתנה וגם זה לא בטוח שמספיק. והסיפור של השבוע התחיל גם הוא מביקור שגרתי לגמרי בקניון מתחת לבית, בדרך לסופרמרקט, וכל מה שהייתי צריך היתה בדיקה ביטחונית של בודק נחמד נורא, עם טיפה מבטא. אפילו לא בטוח איזה מבטא. זה הספיק.
ובבקשה - תגיבו לי. שבוע נהדר.