לקובי ליבר – סוג של הספד

איך אני בוחר את סדר הסיפורים לפרסום? אז ככה : הסיפורים שהתחלתי לפרסם לפני חודש מרוכזים בקובץ אחד, לפי סדר די רנדומלי. כשהתחילו להצטבר, אי שם לפני משהו כמו 12-13 שנים, אורי אדלמן ז"ל, חברי רחב הלב והסופר המצוין, הציע לעזור לי בעריכה. הייתי בור ועם הארץ בעבודה עם WORD, והוא ערך לי את המשהו כמו 20 סיפורים שעד אז כתבתי לקובץ כמו שצריך : עם תוכן עניינים, כותרות, עימוד. הוא גם החליט על הסדר הראשוני שלהם. הארבעים פלוס סיפורים שנוספו במהלך השנים נוספו, לפי הסדר בו נכתבו, לאותו קובץ, שאורי קרא לו Eldad Ilani - short stories ver 01, וזה שמו בישראל עד היום, למרות שאת אורי קברנו בצער רב ב-5 באוגוסט 2004. אחד החורים הגדולים שיש לי בלב הוא שלא זכיתי לחלוק עם אורי חוויות כסופר שפרסם ספרים.

אבל לא על אורי המתוק אני בא לדבר.

כשהתחלתי לפרסם את הסיפורים – היו לי התלבטויות באיזה סדר לפרסמם. הרי הסדר שלהם בקובץ הוא רנדומלי, ובבלוג, כמו בספר, צריך להיות סדר מסויים. אז התחלתי עם שלושה סיפורים לא ממש שמחים. הראשון ממש עצוב, שני הזוי למדי עם סוף די טרגי ושלישי על כעס רב שנים. הסתכלתי על הצבר הזה ואמרתי לעצמי – לא פייר. מגיע לקוראים סיפור קליל, שנגמר עם חיוך. נכון, אין לי הרבה כאלה, אבל בחרתי, ושייפתי וערכתי – כמו שאני עושה לכל סיפור שאני מספר אחרי כל השנים שלא נגעתי בהם - והכנסתי את הסיפור לבלוג, עם תאריך פרסום של יום שישי הקרוב (סיפורי שלושת השבועות הקרובים כבר מחכים בבלוג עם תאריכי פירסום עתידיים). ולסיפור קוראים "זרח שחקן נשמה", והוא מתחיל במשפט : " כשיצאה נשמתו של זרח, ישבתי לידו, והסתכלתי ".

זהו. זה היה לפני שבועיים.

וכאן אני מגיע לחברי מזה חמישים ומשהו שנים, קובי ליבר. כי בתזמון מצמרר צלצלה אלי גילה, אחותו של קובי שלשום, ביום שני זה, בשעה 23:36, ואמרה לי שהיא בדירה של קובי ושקובי מת. והבנתי שגם נשמתו של קובי יצאה.

להספיד את קובי לא בא לי, אז, במקום הספד כמה מסיפורי קובי. זאת אומרת – סיפורים עלי שקובי חלק מהם.

היינו באותה שכבה בבית הספר ובאותו גדוד בצופים, ומתקופה זו רק אנקדוטה אחת : קובי תפס אותי מריח קופסאות שימורים. מבחוץ. סגורות הכוונה. לא חוכמה גדולה להריח קופסאות פתוחות. זה היה כשההורים שלו נסעו לחו"ל כשהיינו בי"ב, בדיוק על בחינות הבגרות, ועברתי לשבועיים או משהו כזה לדירה שלהם (רחוב גולומב, משהו כמו 100 מטר אווירית מבית הורי בחיפה) ולמדנו יחד לבחינות. מסיבה עלומה עד היום בחרנו לישון יחד במיטת הוריו. לא קרה כלום, אל תדאגו, זאת לא הפואנטה של הסיפור. בקיצור – גם בישלנו לנו אוכל – לרוב שניצלים וצ'יפס. ואז קובי התחיל לשים לב שאני מריח כל אוכל לפני שאני אוכל אותו. לא זוכר למה. רק זוכר שהוא העיר לי על זה. ואז, יום אחד, הוא תפס אותי במטבח מריח קופסת שימורים לפני שפתחתי אותה. נכון, לא טעיתי – לפני שפתחתי, מבחוץ. ואם הוא לא היה משתף את כל חברינו במידע הזה ומפליג בסיפוריו (אצלו אלה היו עשר קופסאות שונות), סביר להניח שהייתי שוכח את הסיפור הזה.

סיפור שני הוא על הצבא. קובי גויס כמה שבועות לפני, ויצא שהוא חיכה בבקו"מ לשיבוץ, שהיה בסופו של דבר בצוות הווי צנחנים המפורסם (קובי הוא שני משמאל בקליפ של "בארץ אהבתי" עם רוחמה). הוא התחיל כעובד רס"ר פשוט, ועד שגויסתי כבר היה עובד רס"ר בכיר. ואז, ביום גיוסי, 11 בנובמבר 1973, את מי אני פוגש על היום הראשון בבקו"מ אם לא את חבר ילדותי. ואני, מפוחד כמו כל חייל ביומו הראשון בצבא, עשיתי בדיוק כל מה שאמרו לי. הגיע שמונה בערב, אני כמו ילד טוב מתארגן לשינה באוהל הגדול בבקו"מ. אלא שאז מגיע המאכער, עובד הרס"ר הבכיר, קובי, שם בידי פס (מזוייף לגמרי. לכל הצעירים – פעם היינו יוצאים מבסיס עם פתק קטן, כתוב בכתב יד וחתום ע"י הרס"ר או קצין, שנקרא פס. בלי הפתק הזה מ"צ היה עוצר אותך). והשלב הבא – שנינו יוצאים לתל אביב ושם היישר לקולנוע "מוגרבי" זצ"ל לראות סרט. בקיצור – בלילה הראשון שלי בצבא הייתי בסרט, הודות לקובי.

האמת היא ש"זרח שחקן נשמה" אינו במקור סיפור על קובי. הסיפור של קובי עוד יגיע, ושמו "מרק המלפפונים שלי". אז בואו נספר מה מקור הסיפור - מקורו במרק האגדי, באמת אגדי, שקובי לימד אותי להכין. קובי היה בשלן דגול. קפדן גדול, בררן גדול, ובשלן גדול. בכלל קובי, בניגוד לתמונתו הצפודה בקליפ ההוא עם רוחמה, היה בשנים האחרונות גדול. ואנחנו, מה שאני קורא "החיפאים", במקור שישה בנים, שמכירים וחברים עוד מהצופים ובנות זוגנו (שתיים מהן גם מאותה שכבה בצופים) וכיום, לאחר שאיתן נטש אותנו (וגם הסיפור עליו כנראה יגיע – "עלים במרזב") לפני 14 שנים כבר, ולאחר קובי, אותו קברנו היום, רק ארבעה בנים, נפגשים כמה פעמים בשנה, לרוב לארוחות בבתים שלנו, כל השנים. וקובי, כשמארח, מארח בגדול. לפחות שני סוגי מרקים, שני סוגי מנות ראשונות ועוד ועוד. ואז, באחת הארוחות, הוא הגיש מרק נהדר, טעים בטירוף. וכששאלנו, לפני שטעמנו, מה המרק – לא רצה להגיד. קודם תטעמו ואז אגיד, אמר. אז טעמנו, והיה אחלה. ורק אז, אחרי שהשתכנע שלכולנו טעים, גילה את הסוד – זה מרק מלפפונים. תגידו – מה רבותא? כולה מרק מלפפונים. יש מיליונים כאלה. אז זהו, שזה מרק מלפפונים חם. כן, חם. רותח. כזה שמוסיפים שמנת לקרר. ואני יודע מה קורה עכשיו – אתם מעקמים את האף ואומרים "לא יכול להיות. אין דבר כזה מרק מלפפונים חם וגם טעים." אז, זהו, שיש, וקובי לימד אותי לעשות אותו, וגם הסיפור "מרק המלפפונים שלי" יצא לי ממנו. אגב, למתעניינים – הסוד הוא בכמות האינסופית של שמיר שמכניסים לתוכו.

ואחרון חביב, קובי קשור גם לסיפור על קופרשטוק. שלמה קופרשטוק ליתר דיוק. אז ככה הסיפור הזה הולך : בבית הכנסת של המשפחה שלי, ברחוב צפת בחיפה, ליד קולנוע אוריון וגלאור ועצמון, בו לסבי היה ספר תורה ושמו היה חקוק כתורם על הקיר, היה צמד אחים חזנים. האחים קופרשטוק. אחד קולו חם ועמוק ומלטף והשני קולו דקיק, מצרצר, חורק. ולראשון, בעל הקול האדיר, קראו שלמה. והוא היה חזן, מה זה חזן – משו משו. כשהוא פייט את "כל נדרי" בני מיעיך התהפכו. וכשהוא בכה את "הנני העני ממעש" (תפילת שליח ציבור) בצהרי ראש השנה – לא נשארה עין יבשה בבית הכנסת. ואני, שנים רבות אחר כך, הייתי מתפייט בסיפורים לכל מיני אנשים (דתיים לרוב) על קולו הנפלא של שלמה קופרשטוק האגדי. שנים. פייר, עשרות שנים. ואז, יום אחד, לבטח עשר שנים פלוס אחרי ששלמה קופרשטוק נפטר, אני הולך עם קובי לרבנות בתל אביב, רחוב דוד המלך. הסיבה – להעיד שקובי רווק כי הוא הולך להתחתן. ואני, כמו אני, מתחיל לקשקש שם עם עוזר הרב. ואחרי כמה סיפורים מספר, כהרגלי בקודש, על נפלאות קולו של שלמה קופרשטוק. וההוא פוער עיניים ואומר "שלמה קופרשטוק? מחיפה? מבית הכנסת ברחוב צפת?" ואני, כולי תמהון, שואל "יסלח לי כבודו, אבל מאיפה אתה מכיר אותו?" מן הון להון מסתבר שאביו של אותו עוזר רב נסע לפני שנים לביתו של שלמה קופרשטוק והקליט שעה שלמה של חזנות, כולל את שני הקטעים שאני כל כך זוכר – "כל נדרי" ו"הנני העני ממעש". על איזה מדיה הקליט? אני שואל. על קסטה של טייפ קסטות. אנא, הבא, אני מבקש, שאשמע עוד פעם בחיי. השתגעת? תהרוס לי את הקסטה, הוא אומר. בבקשה!!! אנימתחנן. מה שתרצה אתן לך. בקיצור, הצלחתי לשכנע אותו. הבאתי הביתה, התפללתי שהטייפ עוד עובד. מזל גדול, עבד. חיברתי לערוץ השמע של ה-DVD המקליט וכיום, הודות לקובי ליבר, אני הבעלים המאושר של הקלטות נדירות אלה ובכל הזדמנות תופס מישהו ומשמיע לו מהלאפטופ.