הישארו בעניינים.

הצטרפו לרשימת התפוצה.

כתבות נבחרות
חיפוש לפי מילות מפתח
ארכיון

סיפור קצר או נובלה? בכל מקרה - פנטסיה שמתחילה בחלון ענק הפונה לשדה מרעה רווי פרות

קודם כל – מילה על אורך הסיפורים. אורכם של רוב הסיפורים שאני מפרסם הוא משהו כמו 2,000-3,000 מילים. הסיפור של מחר יהיה ארוך בהרבה. כמה ארוך זה ארוך? יותר מפי שניים מהרגיל. כמעט באורך של ספרי הילדים שלי בסדרת "הסיפור המושלם". כזה ארוך. משהו שלי לוקח איפה שהוא לכיוון שעה לקרוא. אז זאת לא נובלה כפי שנהוג להגדיר סיפורים קצרים ארוכים, שעדיין אינם רומן (וויקיפדיה מדבר על 17,500 מילים עד 40,000 מילים), אבל Definitely, ארוך בהרבה מקודמיו.

חוץ מזה, הסיפור של מחר הוא פנטסיה. רומנטית או לא – תחליטו לבד. הולדתו בתמונה שנצרבה באחת מנסיעות העבודה שהיו לי בחברת ג'ון ברייס המיתולוגית (זאת שלפני ג'ון ברייס ההדרכה. החברה שהיתה אז דה פאקטו אורקל ישראל) למכור פרוייקט ללקוח בשאנון, אירלנד.

מה שאני זוכר בעיקר מהטיסה ההיא הוא החלון הענק שהיה בחדר העצום שקיבלתי. כנראה שיש המון מרחב חופשי מבני אדם בשאנון אירלנד, אחרת אי אפשר להסביר את הנדיבות הזאת. פעם, במלחמת העולם השניה, שאנון היתה עיירה שוקקת חיים. היה בה שדה התעופה הגדול, המאפשר נחיתה של מטוסי תובלה גדולים, האחרון לפני האוקיאנוס האטלנטי. מטוסי ארה"ב יכלו לתדלק בה לפני ואחרי טיסות חצית האוקיאנוס לאורך המלחמה. לכן אז, לפני המון שנים, היו בה המון בני אדם. כיום זה סוג של עיירה/כפר גדול, אופייני למרחבים הכפריים של בריטניה ואירלנד. חדר בית המלון שלקחתי נחרט בזכרוני בגלל החלון הענק שהיה בו. ובצדה האחר של זכוכית החלון היה שדה מרעה ענק ובו שזורות פרות ענק, רובן לא זזות כלל או נעות בקושי עם כל המשקל שלהן, סטייל העטיפה הנהדרת של "אימא לב אטום" האלמותי של פינק פלויד.

באותן שנים נסעתי לא מעט. לעתים נדירות יחסית נסיעות העבודה היו לעיירות (למשל – וולדורף לטובת סאפ, למרות ששם רוב הבילויים הם בעיר היידלברג הסמוכה). רובן היו לבתי מלון בערים גדולות. ובית מלון בעיר גדולה הוא משהו לא גדול. פעמים לא מעטות אתה מקבל חדר עם חלון הפונה לסמטה אחורית או לסתם קיר ענק ומכוער של בניין סמוך, והוא גם מלא לגמרי כך שפקיד הקבלה לא מצליח למצוא לך חדר עם אחר עם נוף סביר יותר. אז אתה מוותר. מנחם את עצמך שבין כה תראה את החדר בין עשר בערב, כשתגיע להתרחץ, עד שש בבוקר, כשתתעורר. אגב, אם כבר מדברים על גודל חדר, זכורה לי במיוחד החוויה הגרועה בפריס (אני מדלג על הפעם ההיא בה בסוכנות הנסיעות התבלבלו בהזמנה למלון בקאן והייתי צריך בלית ברירה לבלות את הלילה הראשון בחדרו של הבוס שלי – הלא הוא המנכ"ל המיתולוגי של ג'ון ברייס, מר מרכוס הולסייד. לא לדאוג – הוא היה מספיק חשוב כדי שיקבל חדר עם מבואה נאה – מן הול שכזה ולא קטן, בה יכולתי לישון בלי לחלוק איתו את מיטתי). בכל מקרה, אותו חדר נוראי בפריס, שפשוט קיבלנו אותו אחרי חצות כי נחתנו בפריס אחרי עשר בערב, היה כל כך קטן שהייתי צריך להיזהר עם הרגליים כשנשכבתי לישון, שלא להעיף בטעות את הטלוויזיה. כמו שאומרים – מה שחשוב במלון או בחנות בקניון הם 3 דברים : מיקום, מיקום ומיקום, והמלון היה ממש על פלאס וואנדום המרכזי בפריס. מיקום עשר, כך שלמה אני מתלונן בכלל. חוץ מזה, באופן תמוה ביחס לגודל החדרים, המלון התגאה בכך שהוא חלק מרשת הילטון (הלוגו היה מוטבע על מסמכי המלון). אבל את החדר לא אשכח – פצפון ברמות מפחידות.

דבר נוסף בכל נסיעות העבודה האלה שניסיתי לעבד בסיפור הוא הבדידות. בתחושות הסובייקטיביות שלי קיימים שני סוגי בדידות : הרגילה, כשאתה נוסע לנסיעת עבודה לבד וצריך איכשהו להעביר את הזמן שבין סיום פגישות העבודה (במקרה הטוב – שש בערב, במקרה הרע, כשהלקוח רוצה לצאת למסעדה/בר וצריך להיות נחמד ומכירתי/שיווקי עד עשר בערב). השניה, כשאתה נוסע עם עמיתים לעבודה ואז מתפזרים לחדרים רק אחרי ארוחת הערב + הבר במלון איפה שהוא לכיוון עשר-אחת עשרה. בשני המקרים יש תחושת בדידות בארץ זרה. לי היא דווקא נעימה, אבל רציתי להעביר אותה בסיפור. אגב, אותה תחושת בדידות היא כנראה הסיבה לכך שרוב האנשים שאני מכיר פותחים טלוויזיה ברקע מהרגע שהם נכנסים לחדר ועד שהם הולכים לישון.

על רקע זכרונות האלה – השילוב של החדר הגדול (נגיד – חמישה על שישה מטר או משהו דומה) עם החלון עם הנוף המרנין, שהרשימו אותי כל כך, פלוס תחושת הבדידות הממלאת אותך, בייחוד כאשר בארץ קורה משהו (בסיפור ניכסתי לעצמי את יום הזיכרון) - כתבתי את הסיפור הזה. מכאן ועד לחשוב שעשיתי משהו מכל הכתוב בו – יש מרחק גדול. מה שכן – פנטסיות יש לי כמו לכל אחד. בניגוד לאחרים, אני את זאת העליתי על נייר. נא לא לקחת אותי מילולית. זה רק ביטוי – תקתקתי על הקיבורד של הלאפטופ.

ודבר אחרון לגבי האורך. בגלל שהסיפור של מחר כל כך ארוך, ומחכה לנו עוד אחד ארוך אפילו יותר בעוד שלושה שבועות – בשבוע הבא אפרסם סיפור הרבה יותר קצר. ממש קצר.

מה דעתכם על הסיפור ? השאירו תגובה :)

תגובות ללא פייסבוק 

תוסף התגובות עם פייסבוק הוסר בשל תקלות טכניות נמשכות, עימכם הסליחה...

בבקשה (!) השאירו שם מלא וכתובת אימייל בכדי שאדע מי אתם. אפשר אפילו להוסיף תמונה בלחיצה על הדמות.

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.