חמלה

שביתת עובדי הזבל נכנסה לשבוע השני. ברדיו אמרו שהמשא ומתן תקוע, והסוף לא נראה באופק. למות מהם. כל משא ומתן הם מוכרחים למשוך בלי סוף למרות שכולם, ובטח הם, יודעים באיזה פשרה בדיוק הסיכסוך יסתיים. מתחת לבית של אבא עמדו שלושה מיכלי זבל ענקיים, גולשים לכל עבר. כנראה של הבתים השכנים. בבית של אבא יש בקושי שני פחי מתכת קטנים. לזה מספיקים כספי ועד בית עמוס דיירים זקנים. ג'וש שמע לא פעם, בשיחות הטלפון עם אבא, על ויכוחי הועד התקופתיים. ההתחבטויות בקשר לתיקון המרזבים המתפוררים כל תחילת חורף והויכוחים על מי ההשקיה בקיץ. חתולים הסתובבו בלי פחד בתוך ערמות שיירי האוכל התוססים, שגלשו מהפחים. הבית של אבא על שלוש קומותיו העגמומיות עומד כמו קבצן בין מגדלי הדירות שנבנו משני צדדיו. אבא הנהיג את שש המשפחות שגרות בבנין כבר ארבעים ושמונה שנים במרד נגד הפלישה לרחוב. שנים לא דיברו ביניהם דיירי הבניין בגלל חבלי כביסה, ניעור שטיחים, מסיבות רועשות של הילדים או דודי שמש. הפלישה הקבלנית הזאת לרחוב איחדה אותם במאבק נחרץ, שאת תוצאותיו אפשר לראות עכשיו. שתיים עשרה קומות מכל צד. יתוש בין שתי כפות ידיים אדירות, שעומדות למחוץ אותו. אוויר שלא זז בלילה בגלל חומות הבטון העוטפות את הבית הישן. בין שתי אכסדרות כניסה מהודרות, עם עמדת שוער, אינטרקום ועציצי שיש מפוארים, עומדות להן שלוש הקומות המתקלפות של בית אבא, על מרזביו החלודים והטיח המתקלף, בגאווה עיקשת. חבלי כביסה רופפים ותריסול של שנות הששים, שתי אנטנות טלוויזיה חלודות ומרוטות, על גג הרעפים, לא קולטות שום תחנה כבר שנים. השעה היתה כבר שמונה בערב כשג'וש פלס דרכו בין ערמות הזבל, מנסה לא ללכלך את החליפה החדשה. הוא לא הספיק לעבור בבית להחליף לבגדים רגילים, ועכשיו הצטער. לא חשב שיצטרך להשאר כאן הלילה. בכלל לא תיכנן להגיע לכאן היום. שיאו של היום אמור היה להיות הביקור של המשלחת הדרום קוריאנית. אבא חשב אחרת. הטלפון בבוקר תפס את ג'וש בכניסה לחניון. אבא אמר שהוא לא מרגיש כל כך טוב, וג'וש יעץ, כהרגלו, שיפנה לדוקטור שטיינר. פעם, לפני שנים, אבא אמר שהוא סומך עליו, ומאז ג'וש מקפיד להציע לפנות לדוקטור שטיינר בכל בעית בריאות. השיחה נקטעה, כרגיל, כשג'וש אמר שהוא נכנס בחניון לאיזור ללא קליטה, ושידברו יותר מאוחר, ושלא ישכח ללכת לדוקטור שטיינר ולספר לו מה דוקטור שטיינר אמר.

חדר המדרגות היה נקי. לייקים האלה אולי כבר אין כסף להחליף מרזב או לשלם לגנן, אבל את מושג האחריות לא שכחו. את חדר המדרגות חילקו כשנכנסו לבנין בסוף שנות החמישים. כל דייר קיבל אחריות על השטח שלו, ומאז יש הקפדה מוחלטת על תורנות יום רביעי. כל אחד שוטף את החלק שלו, והתוצאה מרשימה בנקיונה. ג'וש הוציא את המפתח, מקווה שאבא לא החליף את המנעול. מתי בפעם אחרונה ניסה את המפתח הזה? כשהם מגיעים, לעתים רחוקות מדי, לבקר, הילדים תמיד רצים קדימה ואבא פותח להם את הדלת. השבח לאל בורא עולם, הוא לא החליף מנעול.

הבית היה נקי ומסודר. מאז שאימא מתה לאריסה הכפילה את כמות הפעמים שהיא מגיעה. פעמיים בשבוע במקום פעם. מכינה לו אוכל לכל השבוע, מגהצת ומנקה קצת. מאז שאימא מתה אבא מסתכל אחרת על לאריסה. מתאר לג'וש, בשיחות הטלפון היומיות, מה היה עושה לו רק היתה מסכימה. איך היא נראית מאחור, כשהיא מתכופפת לנקות. ג'וש מקשיב, אחת לכמה זמן אומר לאבא מה הוא חושב על הדיבורים האלה ובשאר הזמן מתכווץ בעברו השני של קו הטלפון, מנסה לחשוב על כל דבר מלבד אחוריה הדשנים או שדיה הכבדים של לאריסה. בכיור עמד פרקולטור, ערימת בוץ בתחתיתו, ספל קפה וצלחת. אם הוא השאיר כלים מלוכלכים בכיור, סימן שהוא באמת הרגיש לא טוב כבר בשיחת הבוקר. גם כשצלצל שוב, ממש לפני המצגת לדרום קוריאנים, ואמר שהחליט בסוף ללכת לרופא, ג'וש עדיין לא הבין שתלונות הבוקר שונות מבקרים רגילים. כשצלצלו בפעם הראשונה מבית החולים, כבר התחילה הישיבה, ה-Forward שהפעיל הגיע למירית. היא אמרה שהוא לא יכול לענות, אז הם רק השאירו הודעה. משאירים אותו לכמה שעות, הכתיבו למירית, להשגחה. צריך לבדוק אותו ביסודיות, ושג'וש יצלצל כשיוכל. בפעם השניה הם צלצלו לקראת סוף המצגת. מירית נכנסה, כולה התנצלויות מלוות קידות סליחה לעבר הדרום קוריאנים. אז כבר אמרו שכדאי שהיא תקרא לו. הם צריכים אישור של בן משפחה. חייבים להתחיל בצנתור, אמרו לו כשענה, ואם אפשר תגיע מיד. הוא גמר את המצגת במהירות שיכול היה, ויצא.

הדרך היתה ארוכה מהרגיל. קשה היה לו להתרכז בנהיגה. האחות נשמעה רצינית, כמעט מבוהלת. היא אמרה חייבים או רק ממליצים? מצב קשה או רק לא כל כך טוב? ג'וש לא זכר את הפרטים, רק את רוח הדברים. ברדיו נגנו את "Stairaway to heaven". מאז שהחליפו הנהלה הם משמיעים את השיר הזה פעם ביום לפחות. בחירת שיר נבואית, החליט ג'וש. אם לא מצלצלים מבית החולים במהלך השיר, אבא עבר את זה בשלום. שמונה דקות של לד זפלין עברו, כשג'וש משוכנע שאבא כבר מת, והטלפון לא צלצל. כשהגיע לבית החולים, הצינתור הלא מוצלח שעשו כבר נגמר. במיטה הגדולה במחלקה לטיפול נמרץ שכב אבא מונשם. כמה צינורות אפשר לתקוע באדם בן שמונים? לא הגזימו קצת? הרופא ניסה להיות סבלני, אבל הסבריו היו מעורפלים. צריך לזכור את ההיסטוריה הרפואית של אבא, אמר. כשהגיע הבוקר היה עם 95 אחוז סתימה בכל כלי דם מרכזי בגוף. הוא לא התלונן לאחרונה על קושי בנשימה? התפלא. עייפות כללית? כמה התעוררויות בלילה בהרגשת חנק? לא, ג'וש לא זכר תלונות כאלה. אבל יש סיכוי שיצא מזה, הרופא אמר, אי אפשר לדעת. לא, אנחנו לא נוהגים לתת אחוזי סיכוי. קיים סיכוי, וזה העיקר. עשרים וארבע השעות הראשונות הן קריטיות. האחות הראשית הסבירה שאין טעם לחכות. לא סביר שאבא יתעורר עד הבוקר. אם ישתנה משהו, יצלצלו אליך. תנוח קצת בינתיים. נצלצל, מבטיחים. הוא נראה כל כך זקן תחת מסכת החמצן. השעה היתה שמונה בערב כשג'וש יצא מבית החולים. הוא לא חוזר הביתה עכשיו. הוא לא מתכוון להיות במרחק שעה וחצי נסיעה אם יצלצלו להגיד שאבא התעורר.

האורלוגין הגדול שאבא ואימא התעקשו לשמור בסלון צלצל צלצול בודד. שמונה וחצי. מרוב לחץ לא אכל כלום מעשר בבוקר, ג'וש נזכר. המקרר לא הכיל שום דבר דומה לארוחת ערב סבירה, לפחות לא לפי המילון של ג'וש. שתי עגבניות, שלושה מלפפונים, שקית צנוניות וכמה כלי אוכל שלאריסה הכינה. לפתן שזיפים שאימא לימדה אותה להכין. מרק בכלי קטן אחד, קרפלעך בכלי אחר. כמה פולקעס מכובסים. רגל קרושה וצנצנת קטנה עם חזרת אדומה, חריפה כמו שאבא אוהב. לא סוג הדברים שמשביעים את ג'וש כשהוא רעב, והוא היה ממש רעב.

מה אפשר לאכול בעיר הזאת בשעה כזאת? כל כך הרבה שנים הוא לא גר כאן. אין לו מושג איפה משיגים כאן Take Away סביר. הדפי זהב ליד הטלפון היה בן ארבע שנים, ואינטרנט אין לאבא. את מי הוא עוד מכיר בעיר הזאת? חוץ מרנן וזהבה כולם עזבו מזמן לתל אביב. ג'וש חייג, ורוני, שלפי האכזבה בקולה חיכתה לטלפון אחר, אמרה לא, אבא לא בבית, ומסרה את הטלפון לאימא בלי לשאול מי מצלצל. מה אתה עושה כאן? חשבתי שאתה עכשיו חותם על החוזה בדרום קוריאה? זהבה הופתעה לשמוע שהוא מצלצל מהבית של אבא. כל כך חבל, אמרה, דווקא ראיתי אותו בסופר לפני שבוע, נראה עשר. לא רואים עליו את השמונים שנה. בקושי שבעים הייתי נותנת לו. טוב, הוא יצא מזה, אל תדאג. הוא איש חזק, תמיד היה. לא, הוא לא בארץ, אמרה כששאל על רנן. קפץ לוינה לאיזה כנס או ישיבה או משהו כזה. מספר שקור כלבים שם, אבל חוזר עוד יומיים. מה רצית ממנו? Take away? מה לרנן ול-Take away? מסעדות זה בכלל אני. דווקא יש כאן סינית לא רעה בכלל. תרגע. תתרחץ. אני אגיע עוד שעה, אפילו פחות. אני אעבור במסעדה ואביא משהו. זה בסדר, זה ממש בדרך, ואתה נשמע מה זה עייף. עוף, בקר, פירות ים? מה אתה אוהב? שעה גג. תנוח קצת, עבר עליך יום קשה. לא, אין בעיה עם הילדים. רוני מחכה שהחבר שלה יגיע ודודי בפלייסטיישן. בגיל הזה הם בכלל לא שמים לב אם אני בבית או לא.

ג'וש רצה לעשות אמבטיה. המים היו פושרים לגמרי. אבא איש של מקלחת בוקר, וגם אז הוא אוהב להתגאות שהוא לא סובל מים חמים. ג'וש נאלץ להתקלח במהירות והתחיל לחפש תחתונים במגירות. במגירה הראשונה היו לבנים של אימא. למה אבא לא זורק את הבגדים שלה? שייתן אותם לפחות ללאריסה. במגירה השניה היו הלבנים של אבא, מסודרים ומגוהצים. גם את זה אימא לימדה את לאריסה. לא היו תחתוני בוקסר. רק תחתוני אתא לבנים. לחרדתו הם התאימו. בפעם האחרונה שניסה, כשחזר מחופשה בצבא ונגמרו התחתונים הנקיים, הם היו גדולים עליו בצורה כמעט מגוחכת. הוא הסתכל על עצמו בראי הגדול. לא נעים. חבריו צודקים. הוא הולך ונעשה דומה לאבא. על שולחן האיפור עמדו בקבוקי הבושם של אימא. גם אותם אבא עדיין לא מעיז לזרוק. ג'וש הזליף על עצמו כמה טיפות על הצוואר. ריח של פרינצסה פולנית שיוצאת לשלוש שעות בבית קפה על ספל תה אחד, קרואסון ושלושה שקלים טיפ. הבגדים היו כשלון. שום דבר לא התאים. בלית ברירה חזר ג'וש ולבש את החליפה החדשה שלו, התישב בסלון והדליק את הטלוויזיה. מבעד לשלג אפשר היה לראות שרידים של ערוץ אחד. אבא ניתק עצמו מהכבלים אחרי שאימא מתה. אמר שבין כה הוא רק קורא ספרים או שומע רדיו, ואין מה לראות, וחבל על הזמן והכסף. חיים יבין הופיע ונעלם בין הנקודות הלבנות על המסך, ולשמוע אותו היה בלתי אפשרי לחלוטין. נסיון זיפזופ הניב תחנות בלתי מזוהות מבעד לשלג כבד. ג'וש סגר את הטלוויזיה ופתח את הרדיו. שנים לא שמע את תוכניות הייעוץ הליליות האלה. הוא העביר לקול המוזיקה, אבל שם היו רק שירים אנגליים מימי הביניים.

פעמון הדלת צלצל. בפתח עמדה זהבה עם שקית נייר חומה. תגיד לי, אמרה מזועזעת, לא יכולת לבחור יום סביר יותר לבוא? משהו השכונה הזאת. אצלנו אין ערימות זבל כאלה. בגלל זה עברנו. יש ועד מסודר, ולא מרגישים את השביתה. משלמים קצת יותר וזהו. נורא הטינופת שיש כאן. מלא חתולים. אפילו עכברים ראיתי. שערוריה. ג'וש חפש בארון המטבח כלי אוכל. מילא לישון במיטה הצרה בה ישן עד שעזב את הבית לאוניברסיטה, אבל גם לאכול בסכו"ם פלסטיק מתוך כלי קרטון? שכחתי להגיד לך לקנות שתיה, התנצל. נצטרך להסתפק במים מהברז. חוץ מזה יש כאן רק משקה תפוחים שלא בא לי לגמור לאבא. אין בעיה עם מים, ענתה, והם התישבו לאכול.

אז מה העניינים, זהבה'לה? את נראית שגעון, שיקר. שגעון היא כבר לא נראית. בסדר היה נכון יותר. סביר לגילך היה מדוייק. היא כבר לא ילדה. הילדים עוד מעט הולכים לצבא. תודה, ענתה. אני משתגע, אמר, מה אתם עוד עושים בעיר הזאת? למה אתם לא עוברים מכאן? בשמונה בערב הכל כבר סגור, והרחובות מלאים בזבל. תפסיק, בחייך, כאילו שבתל אביב אין שביתה. ג'וש היה עסוק בדיג חתיכות בקר מבין הירקות ולא ענה. תגיד, מה קורה עם אבא שלך? כשראיתי אותו בקניות, הוא לא נראה חולה וזה כולה שבועיים גג. מה קרה לו? הרגיש לא טוב בזמן האחרון? היו סימנים מוקדמים? אני יודע? ענה, הטלפון ממנו הבוקר היה הקיטורים הרגילים. הטלפון הבא היה כבר מהבית חולים. עד שהגעתי צנתרו אותו, והוא לא מגיב טוב. גם הם שאלו אותו הדבר. אם היה משהו קודם. אותות אזהרה קראו לזה. עניתי להם כמו שאמרתי לך. לא זוכר. מצטער. זהבה לקחה עוד ערימת אורז, וכמה חתיכות בקר והרבה רוטב, והם המשיכו לאכול בשקט.

כשגמרו לאכול, היא רצתה לרחוץ את הכלים. יש כבר כלים מהבוקר, ג'וש התנגד, תעזבי. מחר על הבוקר אני רוחץ הכל, לפני שאני קופץ לבקר אותו. עכשיו תעזבי, את צריכה לחזור הביתה. יש לך ילדים, לא? נראה לך, היא אמרה, שאני רוצה להסתבך עם רוני? עד שיש לה דירה שקטה, בלעדי, לכל הערב, אני לא רוצה לקלקל לה. חוץ מזה, המשיכה, נראה לי שמי שבאמת צריך עכשיו חברה נמצא כאן, ולא אצלי בבית. הם לא שמים לב אלי בכלל. אם יהיה חסר אוכל במקרר, אולי. אם מישהו ינתק את הכבלים, יכול להיות, המזגן יפסיק לתפקד, האינטרנט לא יעבוד חס וחלילה, בטוח שהם ישימו לב. בוא, תהיה מארח טוב. תעשה לי קפה. בא לי לראות שוב את התמונות הישנות של אימא שלך. זוכר בשבעה, כשהוצאתם את כל האלבומים היו שם כמה תמונות מדהימות של אימא שלך במדים. בריגדה, או משהו כזה. תביא נראה. טוב, אמר, אבל אל תבני על שום דבר מתוק ליד הקפה. גם חלב רגיל אין כאן. אבא שלי שותה שמנת מתוקה. ארבעים אחוז שומן. אחרי זה, חייכה, מישהו מכם מתפלא שהוא צריך צנתור?

כשחזר עם הקפה, זהבה ישבה עם ערימת האלבומים לפניה. הנה, הצביעה על תמונה בצבעים דהויים, זוכר איך הוא היה מביא את הרובה הצ'כי הישן שלו לטיולים שלנו? איך התביישת כל פעם שהוא התעקש ללווות אותנו? תראה איך אתה מתכווץ לידו, ואיך הוא מבסוט. לא יאמן. עד י"ב הוא ליווה אותנו. יוד, תיקן ג'וש, לא י"ב. אחרי זה באמת עשיתי סקנדל והוא הפסיק. מצד שני, אמרה, היית הילד היחיד שאף פעם לא היו חסרות לו עוגות בטיולים. אבל עזוב, איפה התמונות האלה שלה במדים? באיזה אלבום? בירוק אני חושב, משך אלבום מרוט מתחתית הערימה. הוא צדק. תמונות של אימא במדים התחלפו בתמונות שלה מהחתונה. אבא מתחת לחופה, כובע שחור מצחיק, שותה מהכוס שסבא מחזיק עבורו. אימא בהינומה לבנה. צעירה ויפה. כל כך צעירה ויפה. אבא במדים במחנה כורדני. שניהם ליד מגדל אייפל בתמונה בשחור לבן מסמורטט. אבא מחייך עם ג'וש על הידים, אבא מחייך ליד ג'וש שהולך לכיתה אלף. אבא גאה ליד ג'וש הנואם בבר המצווה. אימא עומדת לידם. הם דפדפו ארוכות בלי לדבר, מחליפים אלבומים ביניהם.

תראה תראה, שברה זהבה את השקט, זה אלבום ממש מעכשיו. תראה איך הם נראו לפני שנתיים. איך שהזמן רץ. בבת אחת נגמרה. תוך שלושה חודשים. איך הוא היה חזק בלוויה שלה. זהבה השאירה את האלבום פתוח על תמונה של אימא ואבא עומדים לידו בסיום קורס קצינים, חיוך ענק מרוח לשלושתם על הפנים. איזה זוג יפה הם היו, זהבה המשיכה, והתמונה מסיום קורס קצינים התחילה להיטשטש. כל אחד אחר היה נשבר אחרי חמישים שנה ביחד, זהבה המשיכה לדבר. לא הוא. לא עושים יותר כאלה. הערפל המשיך להתעבות. עכשיו גם דמותה של זהבה היטשטשה. הוא איש חזק, תראה שהוא יהיה בסדר, היא המשיכה להתרחק מאחורי ערפל רוטט. היא המשיכה להרגיע, וג'וש הרגיש פתאום נורא עייף. זהבה נמוגה והלכה, עד שנעלמה לגמרי מאחורי צעיף שקוף ורועד שמיסך את הראיה. בחייך, ג'וש, אל תעשה לי את זה, אני לא טובה בגברים בוכים, נסתה לעודד אותו והשיגה אפקט הפוך. הוא הרי היה הכי קרוב לאבא בלוויה. לא ברור מי תמך במי. הקול של אבא רעד כמו שלא רעד אף פעם כשאמר את הקדיש. הקול הרועד של אבא בלוויה, אבא כבול בצינורות בית החולים, הקוראנים התמהים על הסיום הזריז של המצגת, הכל התערבב לתמונה אחת, שקופה ורוטטת. בוא, בחייך, תפסיק, אמרה, מושכת אותו אליה. הוא חפר לעצמו פינה בין הבטן הרכה לחזה הגדול שלה, מנסה להרגע. זהבה לטפה את שערותיו. היית פחות קירח כשהיינו חברים בכיתה י', אני מוכרחה להגיד. ג'וש חיבק את המותנים הגדולות של זהבה. היית הבחור הראשון שנישקתי, אתה יודע? ג'וש ניסה להרים את הסוודר שלבשה. היא לא התנגדה, והוא שם את ראשו על הבטן החלקה והרכה שלה. היא הרימה את הסוודר, שיוכל לנשום, והמשיכה ללטף את ראשו. ואם אבא שלך לא היה מפריע לנו בטיול למצדה, מי יודע למה היינו מגיעים. הוא הרים את היד ושם אותה על השד הקרוב אליו. לזה אני עוד מסכימה, אמרה בקול רך, אבל פסקני, כי עד לשם הגענו כשאבא שלך התערב. אבל עד כאן, לא יותר מזה, אוקי? תמשיך עוד קצת ואני מספרת לרנן. הוא המשיך לשכב, בטנה מחממת את לחיו. אתה יודע מה, יש לי רעיון יותר טוב, אמרה, לקחה את ראשו והזיזה אותו לכרית. תעבור למיטה נורמלית. אני תיכף באה.

ג'וש הלך לחדר השינה ונשכב בחושך, מצטנף בצד של אימא. אחרי דקה נכנסה זהבה לחדר, התישבה ליד ראשו, והדליקה את מנורת הלילה. עכשיו, שיהיה לך נוח, אמרה ושלשלה בזריזות דרך הסוודר את החזיה. בוא, שים את הראש. הוא הכניס את הראש מתחת לסוודר, מוקף בחום הבטן מצד אחד, ובחומם המלטף של שדיה מצד שני. מתוך החושך שתחת הסוודר שמע אותה מתחילה לקרוא בקול. אחרי חמישה משפטים הבין שהביאה מהחדר שלו את "השד מכיתה ז'" בתרגום שנות הששים מפולנית. שלושים שנה לא קרא את הספר. אז, בתיכון, אהב אותו מאד. עכשיו הוא נשמע ארכאי. באמת דיברנו ככה? היא המשיכה לקרוא עד שהרגישה שנשימותיו כבדות וקצובות, וקצות אצבעותיו נעות מתוך חלום.

בחמש וחצי העיר אותו צפצוף הרוורס של משאית, וקולות דיבור ורעש ברזל נחבט. השביתה כנראה נגמרה במהלך הלילה, כי עובדי הזבל רוקנו את הפחים הגדולים מתחת לבית. ליד המיטה, מתחת לתמונה של אימא, מחייכת צעירה אל ג'וש, היה פתק. נרדמת יופי אז הלכתי, היה כתוב בו. הסלולרי צלצל ממש אחרי שנרדמת, אבל היית כל כך הרוג שלא היה לי לב להעיר אותך. כיביתי אותו. מקווה שאבא שלך יצא מהר מבית החולים. ד"ש לכולם. הוא קם, העמיד מים לקפה, הדליק את הסלולרי והלך להשתין. כשחזר, המים רתחו ועל הצג היה כתוב שיש שלוש הודעות במענה הקולי. ההודעה הראשונה היתה מבית החולים. צלצל ברגע שתוכל, אמרה האחות, צריך אותך כאן. השניה היתה ניתוק, והשלישית חזרה ואמרה, עכשיו שלוש בלילה, תגיע בבקשה במהירות האפשרית. צריכים אותך.