הישארו בעניינים.

הצטרפו לרשימת התפוצה.

כתבות נבחרות
חיפוש לפי מילות מפתח
ארכיון

סטאז'

"קרה שם משהו?"

השאלה היתה באויר מתחילת השיחה, תלויה ומחכה. הוא הצליח להתאפק עד עכשיו, אבל השאלה הכבידה עליו, והוא היה מוכרח לשאול. גם היא ידעה שהשאלה תשאל בסופו של דבר, וניסתה להתכונן אליה. זה היה קשה, כי היא היתה צריכה להתרכז בתיאור התפריט של ארוחת הערב האחרונה שהם הכינו לקבוצות האחרות במלון. מדליוני בקר בסירופ ענבים, קונסומה עוף מוקרם, מגוון מדהים של סלטים, ותיכף אני אגיע למנות הראשונות. משהו שחבל על הזמן. לכן, כאשר השאלה נשאלה בפעם הראשונה, היא התעלמה. המשיכה לספר על הזמר הזייפן שהמלון העסיק. צוותי הבידור האלה? משהו קטסטרופה. לא להאמין על מה המלונות חמישה כוכבים האלה חוסכים. ואיזה קטעים היו עם הסופלה הזה, שלא הצליח להם. היו צריכים לזרוק הכל ולעשות אותו מהתחלה, "סופלה מ-200 ביצים זרקנו לפח, אתה יודע מה זה? ראית פעם החיים שלך איך נראות קליפות של 200 ביצים? חצי פח אשפה הן מילאו!" הוא ידע שהשאלה מיותרת, שיותר טוב שלא ישאל, ושבעצם הוא יודע את התשובה לפני ששאל, ולכן הצטרף למאמץ שלה לדחות את הקץ, "זרקתם אותו אחרי שחילקתם לכוסיות הקטנות או ישר מהסיר?" והיא, יודעת שהנושא לא ירד מהפרק, והשאלה עוד תחזור, המשיכה לספר.

בחדר השני, בדירת הסטודנטים הצפופה, קמו הוריו משנת אחר הצהרים של יום ששי, מתארגנים לקראת ארוחת הערב. כבר מזמן הם תכננו את הנסיעה לקרובים בתל מונד. הם שילבו בתכנון ביקור בתערוכה המיוחדת במוזיאון תל אביב, בדרכם חזרה לירושלים אחרי בילוי של יום ששי בערב אצל הבן בדירת הסטודנטים של הזוג הצעיר ברמת גן. בדרך יעצרו ביקב המיוחד שנפתח בזכרון יעקוב, ואיך קשור תל מונד לזיכרון יעקב אפילו לא ניסה לשאול את אמא. אתה לא מבין איזה יופי, היא הסבירה - מקום שאורגן בדיוק כפי שהיה לפני מאה שנה. יוצא מהכלל. עוד אחד מהתכנונים הסבוכים שאמו הצטיינה בהם, שאם לא מכיל שלושה ישובים לא קרובים זה לזה ברחבי הארץ – לא נחשב. תכנון שגם לא בדיוק התחשב בתוכניות המארחים. היא חזרה רק בצהרים מאילת, שם נערך כנס קבוצות הבישול אליו הם מתכוננים כבר שלושה חודשים. כל כך הרבה הם משקיעים בקבוצה הזאת. משהו משהו. היא היתה אמורה לחזור ביום חמישי בערב. לארח כמו שצריך את ההורים היא משימה שכדאי לפנות לה זמן להתארגנות. הערב האחרון, הלא מתוכנן הזה, נוסף כשהיו באילת. התכנון היה של ארבעה לילות. ערב נוסף בהפתעה, הסבירה בשיחת הטלפון מאילת, איזה כיף, ועוד עם אירוע גדול במלון. איך יכול להיות שהיא לא ידעה על זה מראש? איך פתאום מוצאים חדרים לכולם ככה, מעכשיו לעכשיו. שאלות שלא שאל. שפחד לשאול. למה היא היתה צריכה את הערב הנוסף הזה? מה לא הספיקה לעשות שם בארבעה לילות?

"ואחרי הארוחה היינו כל כך שפוכים. כל כך הרבה אנדרנלין מוציאה ממך הכנת כזאת ארוחת ערב גדולה. בכל זאת, תחרות עם קבוצות משלוש ערים שונות. היה כל כך חשוב לנו לנצח. לא פשוט. אז כשהכל נגמר, ירדנו לחוף. יש שם מועדון לא רע בכלל, והשתוללנו כמעט עד הבוקר." סיימה את תיאור הערב האחרון, והשתרר רגע שקט. "נו?" הוא חזר על השאלה בנוסח שונה, מקוצר. "נו מה?" ענתה "ריקודים עד אובדן חושים. עד שלאף אחד כבר לא היה כח לזוז, ופשוט נפלנו מהרגלים." ניסתה שוב להתעלם מהשאלה, הכל כך ברורה לשניהם. "ועם מי רקדת?" ניסה לגוון את השאלה. "כולם רקדו עם כולם. אתה יודע איך זה כשמתפרקים ממתח כזה. הארוחה הזאת היתה בעצם מבחן הסיום של כולנו. עשינו מעגל גדול, וכל פעם מישהו נכנס ונתן קטע סולו, וכל השאר רקדו מסביב. זה לא היה זוגות או משהו כזה." חזרה והתחמקה. "וזהו? ככה סתם עלית בסוף לישון לבד?" הוא לא היה יכול להתאפק יותר, והציג את השאלה במלוא מערומיה. "לא בדיוק." חזרה התשובה, שבצורה זו או אחרת היתה ידועה לשניהם. "אז מה בדיוק?" גרונו, שיבש בבת אחת, הצליח להפיק בצרידות את שתי המילים הראשונות, ובשלישית נשבר. הוא הכיר את תחושת המועקה בחזה, ואת דפיקות הלב שהוא מרגיש בגרון. מהחיבוק הראשון שנתנה לו כשחזרה בצהרים הוא ידע. ועכשיו הוא היה מוכרח לשמוע את הפרטים.

"סתם. לא משהו. באמת. אתה יודע שאני אוהבת אותך הכי בעולם. אין לי מישהו אחר חוץ ממך. אתה הכל בשבילי. סתם, היינו שני זוגות שנשארנו אחרונים לרקוד, ובסוף רצינו עוד לשתות משהו בחדר של הבנים. עוד איזה דרינק קטן, לסגור את הלילה. וזהו." נסיון אחרון שעשתה לערפל הנושא. והוא, כמי שמוטלת עליו משימה שהוא חייב לבצע, שואל את השאלה שאחריה אין יותר התחמקויות "וזהו מה? קרה שם משהו? עליתם שני זוגות ואז מה? שתיתם משהו והתפזרתם לחדרים?" "אז זהו, שלא. כלומר, בסוף כן, אבל לפני זה היה משהו. היה נורא כיף, ושתינו, ונורא השתחררנו, וזה היה אחרי כל הלחץ הזה של הסטאז', וערב הסיום המלחיץ והכל. אתה יודע איך זה. והיה. אבל זה באמת סתם. שטויות. לא רציני. לא חשוב. לא משמעותי. סתם השתוללות. אני אוהבת רק אותך. אתה יודע את זה".

אבל הוא המשיך ושאל. ועד שידע את כל הפרטים הוא לא הפסיק לשאול ולא הירפה. הוא שאל, והיא ענתה. ורק אחרי שהוא ידע את השם שלו, ואיך קראו לשניים האחרים, ואם זה היה באותו החדר או לא, והכי חשוב, אם היא נהנתה, הוא הלך למטבח. צריך להכין את סלט הכרוב. אותו מכינים ממש בסוף. תיכף צריך לאכול ארוחת ערב עם ההורים, וזאת המומחיות שלו. גם כשהוא מגיע לירושלים אימא מבקשת שיטעם את סלט הכרוב וישלים מה שצריך. מגע השיף שלך, היא אומרת. רק הוא יודע להכניס את הכמות המדוייקת של הסוכר, הלימון והמיונז. רק הוא יודע כמה קימל צריך להוסיף לכמות שתספיק לארבעה אנשים. וגם המלח.

מה דעתכם על הסיפור ? השאירו תגובה :)

תגובות ללא פייסבוק 

תוסף התגובות עם פייסבוק הוסר בשל תקלות טכניות נמשכות, עימכם הסליחה...

בבקשה (!) השאירו שם מלא וכתובת אימייל בכדי שאדע מי אתם. אפשר אפילו להוסיף תמונה בלחיצה על הדמות.

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.