הישארו בעניינים.

הצטרפו לרשימת התפוצה.

כתבות נבחרות
חיפוש לפי מילות מפתח
ארכיון

פיוס

הפגישה התנהלה טוב מהצפוי. היא לא חשבה שזה יהיה כל כך קל. היתה לה הרגשה שכל הערוצים, שנאטמו לגמרי בחודשים האחרונים, נפתחו. הוא הסכים כמעט לכל דבר שהתנגד לו עד אתמול. אולי ההצעה של עורכי הדין, במחווה יוצא דופן לחלוטין מצד בני מקצועם, שהם יפגשו פעם אחת בלי ליווי, היתה טובה למרות הכל. לא אופיני בכלל לעורכי דין, אמרה לה אחותה, כנראה הרגתם אותם עם השטויות שלכם. אבל תזהרי, היא הוסיפה. והנה, האזהרות של אחותה היו מוגזמות. הוא הסכים שזה רעיון רע שהילדים ישנו גם באמצע השבוע אצלו. פעם בשבועיים שינה ביום ששי זה מספיק, הסכים, ואפילו אמר שככה עדיף לילדים. אמרו לו, כך הסביר את הסכמתו, שילדים צריכים בית אחד עיקרי, וגם הוא מבין את זה עכשיו. כמה שפחות טילטולים וחוסר יציבות. במיוחד בהתחלה, עד שיתרגלו לשינוי. היא, בתמורה, הסכימה למה שהתנגדה לו עד רגע זה, והוא יוכל לראות את הילדים פעמיים, במקום פעם אחת, בשבוע. אבל בלי שינה, שניהם הסכימו, והיא הרגישה הקלה גדולה. הקטע הכספי היה קצת יותר מסובך, אבל איכשהו גם הוא הסתדר. גם היא הגיעה מוכנה לפגישה. רונית ויערה אמרו לה שתוותר. הריבים האלה יעלו לך ולילדים בבריאות, וזה שווה הרבה כסף. עדיף לוותר, מאשר להשקיע את כל מה שתצליחי להשיג ממנו עכשיו בפסיכולגים במשך שנים אחר כך, אמרו לה. לכן, פתאום הסתדר גם עניין הדירה. אחרי הוויתורים שהוא עשה, פתאום חצי שנה נראתה לה הגיונית כזמן המתנה למכירה. היא לא באמת צריכה יותר. היא תסתדר. רונית ויערה אמרו שיעזרו, וזה יסתדר. לא צריך היה להתעקש על שנה וחצי. מכסימום תשכור דירה. האפשרות נראתה לה פתאום לא כל כך מפחידה. וכך, בעצם, הם סגרו הכל חוץ מעניין התשלומים עבור טיפולים מיוחדים. הוא לא הסכים להגדרות שלה. לא יכול להיות שכל טיפול שיניים הוא משהו מיוחד. יש גבול. אבל גם כאן לפתע הצליחו להגיע להבנה. יתנו לעורכי הדין להסכים איזה סוגי טיפולים נופלים בקטגורית יוצאי הדופן. מה שהם יחליטו, מקובל על שניהם. גם על ההשתתפות בקייטנות יחליטו עורכי הדין. הנה, יופי, בעצם לא נשאר אף סעיף בעייתי.

כשזה נגמר, היא אמרה שנשאר לה קצת זמן, והציעה בית קפה. הפגישה נערכה בחדר שמצאו להם עורכי הדין במשרד של עורך דין שלישי, ניטרלי. ליתר בטחון חיכו שני עורכי הדין בחדר השני, דרוכים לשמוע צעקות מהחדר הסמוך. הם נראו מרוצים מהמעט שנשאר להם לסגור. זה היה יותר מהר ממה שתכננתי, אמרה, בא לך קפה? הוא הסכים, בתנאי שהוא מזמין. אבל אני משאירה את הטיפ, התנתה, כמו שנהגה להגיד כשהיה מזמין אותה לארוחות מזמן, כשרק התחילו לצאת, לפני מיליון שנים, ושניהם צחקו. לרגע קצר הרגישה כמו פעם, וכמעט התפתתה לחבק אותו. כשנזכרה איך הגיב בפעם האחרונה כשניסתה, התאפקה.

בבית הקפה היה נחמד. עשרים דקות העבירו בלי לדבר אפילו פעם אחת על הסכם הגירושין. רק סיפורים על הילדים ועל חברים. מה תומר עושה בכיתה אלף ואיך הוא מתקדם יפה בקריאה. לא תאמין איזה תחפושת הוא רוצה, הילד הזה, לפורים. איך מיכלי רוצה שיום ההולדת שלה יהיה. למה מוכרחים כבר בכיתה דלת לעשות מסיבות מפוארות כל כך. פשוט מופרע הענין הזה. כשאנחנו היינו בגילה, מכסימום הזמנו גלידה לחברה. צחוק על מה שהיה בחתונה של ירון. סוף סוף מתחתן, ועושה מזה כזה עניין, פשוט מדהים. ואיך שאימא שלו בכתה מתחת לחופה. קטעים שחבל על הזמן. כששמה את עשרת השקלים כטיפ, הוא שאל למה לא היתה כל כך נדיבה במשך כל הנישואין שלהם, והם צחקו.

כשעמדו להפרד בפתח בית הקפה, עצר אותה ושאל אם הוא יכול לשאול משהו קטן, אבל משהו שחשוב לו. מה? שאלה מחייכת. אני רוצה לדעת משהו קטן אחד, אמר, אני רוצה לשאול משהו שמטריד אותי כמה שנים, ואף פעם לא העזתי לשאול. תשאל, אם אני אזכור, מבטיחה לענות. אבל בכנות? ביקש. בכנות, הבטיחה. תגידי, שאל, אז, כשהייתי במילואים ההם בבקעה. זוכרת, הפעם היחידה שלקחו אותי לקו הזה בבקעה במקום, כמו תמיד, לקריה? זוכרת, הנהנה. זוכרת שהיה יום אחד שחיפשתי אותך כמה פעמים בערב, ולא ענית, וכששאלתי אותך איפה היית, אחר כך, אמרת שהלכת לישון נורא מוקדם, ושאין לך מושג מה לא היה בסדר בטלפון? את הסלולרי שמת על רטט, אבל הוא לא עשה כלום, והקוי לא צלצל, זוכרת? נדמה לי שאני זוכרת, אמרה, מה העניין? אז זהו זה, כשראיתי שאני לא משיג אותך, דאגתי. חשבתי שקרה משהו, רציתי לדעת שמיכלי בסדר. אז צלצלתי לחזי, שיקפוץ לבדוק. נו, שאלה, ומה אמר חזי? הוא קפץ ואמר שנראה שהכל בסדר. יש אור בבית. רק, הוא אמר, שכשהוא התקרב, והתכוון להכנס, הוא ראה אותך בבית יושבת עם מישהו, אז הוא הלך. וגם את זה לא היה לי פשוט להוציא מחזי. את יודעת איך הוא. נשמה, לא רצה לספר לי, שלא אדאג במילואים האלה. אז, השתהה, מחכה לתגובתה, רציתי לדעת אם זה נכון מה שחזי סיפר? עם מי היית שם בבית?

לרגע היא חיכתה, מהססת, מנסה לחשוב מה לענות, מעמידה פנים שהיא מנסה להיזכר. לבסוף, באיטיות, טוותה את התשובה "אני לא בטוחה. אתה מדבר על משהו שהיה לפני עשר שנים. זה קצת הרבה זמן בשביל לזכור". "את מוכרחה לזכור, הזמנת במיוחד טכנאי מבזק, לטפל בבעיה, והוא הגיע כשאני הייתי בבית ואמר שאין שום בעיה עם הטלפון שלנו." "אוקי" שאפה אוויר, נאנחה והמשיכה "ברוח הפיוס, לא אמרתי לך את זה אז כי לא רציתי סתם שתקנא, כי אני מכירה אותך, ולא היה במה לקנא. היה אתי אז מישהו. קוראים לו מנשה. סתם אחד מהעבודה. היינו אז חברים טובים, והוא סתם קפץ אלי לערב אחד כשהיית במילואים, לראות שאני בסדר, ולא צריכה כלום. לא היה כלום. באמת, אל תסתכל עלי ככה. אנחנו הרי תיכף גרושים, למה לי לשקר לך? מה יצא לי מזה? ובאמת משום מה הטלפון לא צלצל. לא יודעת עד היום למה. אולי סתם היה מנותק כי ישנתי אחרי הצהרים. אולי מיכלי שחקה איתו. היא הרי היתה אז תינוקת. לא זוכרת. אבל אני מכירה אותך. סתם היית מקנא, אז לא אמרתי כלום. אבל לא היה כלום, באמת. אז לא הייתי צריכה להגיד. הרי אם הייתי אומרת היית עושה סצינות, כמו תמיד.". בדאגה הסתכלה על פניו, שתחילה הרצינו, ואחר התרככו וחיוך עלה עליהם. כשראתה את החיוך, החזירה חיוך. "תראה איזה אישה היתה לך. אפילו הזמנתי את הטכנאי הזה של בזק. מה לא עושים בשביל שלום בית, הא?" חייכה, התקרבה אליו, ונתנה לו נשיקה על הלחי. כשהמשיך לחייך התקרבה עוד יותר, וחבקה אותו. הוא החזיר לה חיבוק ארוך, התכופף והחזיר לה נשיקה על המצח. כשידיו עברו מהגב לאיזור הצוואר, והתהדקו, נמחק החיוך מפניה.

מה דעתכם על הסיפור ? השאירו תגובה :)

תגובות ללא פייסבוק 

תוסף התגובות עם פייסבוק הוסר בשל תקלות טכניות נמשכות, עימכם הסליחה...

בבקשה (!) השאירו שם מלא וכתובת אימייל בכדי שאדע מי אתם. אפשר אפילו להוסיף תמונה בלחיצה על הדמות.

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.