הישארו בעניינים.

הצטרפו לרשימת התפוצה.

כתבות נבחרות
חיפוש לפי מילות מפתח
ארכיון

Favorites

דובל’ה היה הראשון שאיתר את הפולש. בהתחשב בעובדה שאף אחד לא ידע מתי הוא בכלל סוגר את המחשב ומתנתק מהאתר, עובדה זו לא הפתיעה איש. הוא מיהר לשגר הודעות לרביעיה המובילה, אבל אף אחד מהם לא הצליח לזכור את השם. "לא היה כזה אחד במחזור" כתב ערן בפסקנותו הידועה "למה בכלל האתר פתוח? סגור אותו לרישום," המשיך וכתב "לפני שכל אידיוט שאין לו מה לעשות בחיים יגיד שהיה במחזור שלנו ויצטרף". "היה שי אחד, אבל לא קראו לו אלוני. נדמה לי שקראו לו ארז, אבל מי באמת זוכר?" שאל אשרק’ה רטורית בתשובה לדובל’ה. השניים האחרים היו בחו"ל, ויש להם גבול. איתן אף פעם לא נכנס לאתר בנסיעות עסקים. עניין של פרנציפ. אנשים מטפחים פרנציפים הזויים עם השנים. ידוע. ירון לא יכול היה, מהטיול המשפחתי בקניה, להיכנס לאינטרנט. איזורים שלמים בלי כיסוי. דובל’ה נאלץ להרחיב את מעגל הנשאלים, אבל אף אחד לא זכר שי אלוני. הוא יכול היה להעיף אותו מהאתר. הוא הרי המנהל שלו, אחרי הכל, וכל היוזמה היתה שלו מלכתחילה. אבל הסקרנות הרגה אותו. לפי הפרופיל שלו הוא עכשיו פרופסור למחשבים, וגר בתל אביב, אבל גם עובדות אלה לא עזרו לפתור את התעלומה. תמונה הוא לא העלה לפרופיל שלו, המאניאק, דובל'ה קילל בשיחות שניהל.

שבוע שלם ישב הפולש ברשימת חברי השכבה בלי לעשות דבר. שלא כמו מצטרפים אחרים, הוא לא התחיל לכתוב לכולם הודעות אישיות ולשאול מה קורה איתם מאז, וכמה ילדים יש להם, ואיפה הם עובדים. כל הדברים הללו, שלא כתובים בכרטיס האישי שאתה ממלא. עכשיו דובל'ה הצטער שלא הוסיף עוד שדות חובה לפרופיל, אבל היה מאוחר מדי. הפולש גם לא נכנס לפורום בריטואל המוכר של מצטרפים חדשים : להשאיר הודעות, לפרסם צילומים מהטיול השנתי בי"ב, סריקה של מכתב נזיפה להורים, צילומי המשפחה העדכניים. דברים כאלה. בכלל, הזר נכנס רק פעם אחת, ולא יותר. "בן זונה" היה דובל’ה מסנן למחשב שלו, כשהיה בודק, שלוש פעמים ביום במסך האדמיניסטרטור של האתר, אם השתנה תאריך הכניסה האחרון של האלוני הזה. "מה יש לך לחפש באתר הזה שלנו?" היה דובל’ה שואל את המחשב "אין לך חברים משלך? משפחה משהו?". אישתו כבר מזמן התרגלה שהוא הרחיב את מעגל החפצים אליהם הוא מדבר, וידעה להגיש את הקפה בשקט, ולחזור לספר הטוב בו היתה שקועה.

אחרי שבוע דובל’ה נשבר, וכתב הודעה לפורום. עוד מהתקופה בה ערך את עלון השכבה היו חידודי השפה של דובל’ה לאגדה בין החבר'ה, וכולם חיכו להודעה מהסוג אותו שלח כעת, כדי להגיב בעשרות תגובות משלהם. במהלך השנה האחרונה, מאז הקים דובל'ה את האתר והתחיל לגייס את החבר'ה אליו, התגבש סבב של הרביעיה המובילה. אחת לשבוע היה אחד מהם כותב סיפור קצר, משל, חידה מתוחכמת, או חמשיר מצחיק. משהו שהיתה בו השקעה, ונגע ברקמת החיים המשותפת מאז, מהילדות שחזרה ואיחדה אותם באתר. התשובה היתה אירוע מצחיק מטיול, פתגם שהמורה למתמטיקה היתה נוהגת לחזור עליו, הפעם הראשונה שתפסו את חיה ודורון מתנקשים וככה נודע לכולם שהם חברים. דברים כיפיים כאלה. "מי מכיר מי יודע?" היתה כותרת ההודעה של דובל’ה, שזכתה הפעם לשובל ארוך במיוחד של תגובות ותגובות נגד, ותגובות שכנגד תגובות הנגד, וחוזר חלילה עד שאפילו דובל’ה התעייף מלענות.

"פעם היתה לי סבתא" פתח דובל’ה את הודעתו הארוכה, בלשונו הציורית המפורסמת, "למי שלא זוכר, קראו לה סבתא אסתר. היה לה זכרון של פיל, ואף ארוך כצוואר ג'ירף. אותה סבתא, בהגיעה לגבורות, דרשה חגיגה גדולה. מאז שאני זוכר את עצמי, היתה סבתא בת שמונים. לכן התפלאתי מאד כשבגיל חמש עשרה, פתאום הגיעה שוב לגבורות. אז הבנתי שאני ומתמטיקה לעולם לא נראה עין בעין. גילוי מדכא לנער מחוצ'קן בגיל ההתבגרות, ומייאש להוריו, אודי אירופה עשנים, שחונכו שמתמטיקה היא המפתח לחיי רווחה. מסקנתי זו, אגב, נתמכה בהתלהבות על ידי מר דגני, בשיחותיו עם הורי, בהן היה מביע שוב ושוב, חששו מפני עתידי העגום ". דובל’ה הפליא להכיר את ציבור שומעיו. כל איזכור של מר דגני, הנורא מבין מורי המתמטיקה של המוסד, ושל רמת ציוניו שלו, שהיו אכן נמוכים להפליא, העלה חיוכים על פני הקוראים. דובל’ה עמד כעת בראש חברת היי טק מצליחה, שלפלא היה בעיני החברים כיצד הוא מצליח לנהל אותה, תוך שהוא, במקביל לגמרי, מקפיד לעקוב באדיקות כזאת אחרי הקורה באתר. הרי ברור שמר דגני טעה, ודובל’ה לא החמיץ הזדמנות להאיר טעות זאת באור יקרות מצוחצח לשון.

"והנה, סבתא אסתר, הדעתנית והנחרצת מכל קרובי המשפחה, דרשה מסיבה, ולא סתם מסיבה. סבתא היתה אשת קצוות מובהקת. אצלה או הולכים ברגל, או קונים מרצדס. או נשארים בארץ עשרים שנה, או סוחבים את סבא לטיול מסביב לעולם במשך חצי שנה. "לפחות על האוניה לא צריך היה להתנדנד בתפילת שמונה עשרה" סיפרה לנו ברשעות כשחזרה "הים עשה זאת עבורו. אבל נחזור לעיקר. בחילטון," היא אמרה במבטאה הרוסי-פולני הכבד שלה בליל הסדר, חמישה חודשים לפני יום הולדתה השמונים. ארבעים שנה בארצישרואל, לא נגעה בפלאפל מימיה, לא טעמה זית מעודה, והקפידה עד יומה האחרון להחליף הא בחית. "בחילטון," הדגישה "עם מלצרים, ולפידים, וכל החברים שלי מבית הספר", המשיך דובל’ה את סיפורו בעצלתיים, באחת ההודעות היותר ארוכות שהשאיר בפורום. "בשלב זה של הארוחה המשפחתית בהא הידיעה של כל השנה, נתקעה לכולם עצם הדג המעולה, שמכינה דודה הלה בכל ליל סדר, בגרון. אין כמו הלה בהכנת דגים, ושמעו של הציר שהיא מכינה יצא עד לערבות רוסיה, מקום הולדת אבות אבותיה הטטרים".

"ולמה נבהלנו? קודם כל, לא הכירנו מישהו שלמד איתה, שרד את השואה, עלה לארץ וירצה לראות, אחרי כל התלאות הללו, את סבתא אסתר. חוץ מזה, אנחנו אומנם לא היינו מעולם עניים ממש, אבל גם עשירים דיינו לארגן מסיבות רבות משתתפים בהילטון, לא היינו. אבל סבתא מהרה להרגיע אותנו. "אל תדאגו" היא אמרה "חסכתי לי מעט כסף לאירוע הזה. לכל אורך ספירת העומר באותה שנה וגם באותו החופש הגדול האחרון שלי בבית הספר, לא עבר כמעט יום בו לא היו חדשות בנושא החגיגה של סבתא. גייסנו את כל מנגנון חיפוש הקרובים, שהיה אז מסובך קצת יותר מאשר בעידן האינטרנט שלנו, ולא להאמין. הצלחנו למצוא עשרים איש, לא פחות, שטענו שהכירו את סבתי בת השמונים, עוד בבית ברוסיה, והבטיחו לבוא. סבתא היתה מאושרת. כל הערב ישבה, כמו מלכה, על כיסא כלות מיוחד שהוכן בחילטון בעבורה, וקיבלה את פני הנתינים. הם עלו אליה לרגל, אחד אחד, יושבים על שרפרף שהוכן מבעוד מועד, ממתיקים אתה זיכרונות במשך מספר הדקות שהקצתה להם, וחוזרים למקום מושבם. האוכל היה טעים, רוסי-פולני למהדרין, מוסיקת מעליות חרישית, והאירוע חלף לו בנעימים. הרבה פחות גרוע משחששתי. היה רק זקן אחד, שהזדהה בשם זב, זב גנודב, אתו ישבה פרק זמן ארוך, כמעט כפול, מהאחרים. מאחר שלא הקשבתי לשיחות, לא יכולתי לדעת על מה דיברו. בכל אופן, כשהתפזרו כל המוזמנים, ובראשם עשרים זקני השבט, התכנסנו סביב סבתא אסתר, לשמוע חוויותיה. היא לא אמרה כלום. רק דבר אחד עניין אותה. "תגידו לי," היא שאלה "מי מכם מכיר את הבחור ההוא, עם השפם הגדול, שדיבר אתי?". באומרה הבחור ההוא, היא התכוונה לזב גנודב, בן השמונים, איתו דיברה ארוכות. שמענו את השאלה, אבל לא ידענו לענות. איש לא ידע להגיד לה איפה הוא גר, או אפילו איך קוראים לו. "כי הוא אומר," היא המשיכה "שהוא מכיר אותי, ואני ממש לא זוכרת אותו. הוא אומר שהוא למד איתי בבית הספר, ואפילו שהוא היה החבר הראשון שלי, עוד ברוסיה". "ואת לא זוכרת את החבר הראשון שלך?" התפלאנו. "לא!" היא אמרה בפסקנות "אני בטוחה שאני לא יודעת מי הוא". "אז אולי הוא סתם ממציא?" ניסינו לעזור לה. "לא!" היא אמרה בהחלטיות "הוא בטוח יודע מי אני, הוא בטוח הכיר אותי". "איך את יכולה להיות בטוחה?" שאלה אימא שלי את אמה. "כי מי, חוץ מאבא, יודע איפה יש לי את הצלקת הזאת?" שאלה סבתי המבוסמת שאלה רטורית. אימא שלי, על סף עילפון, מיהרה להחליף נושא. כל השאר לא ידעו על מה מדובר, ופחדו לשאול. רק שנים אחר כך סיפרה אימא לי, בסוד, איפה נמצאת הצלקת ההיא, שסבתא קיבלה כילדה. תאמינו לי, אם הוא לא היה חבר של סבתא אסתר, הוא לא יכול היה לדעת. "אז אני רוצה שתגידו לי," אמרה סבתא, שהעליזות של השמפניה התחלפה אצלה כעת בדמעות צער על חייה שנגזלו, ועל המשתה שהסתיים "מי מכיר, מי יודע, מי זה הזב גנודב הזה?"

דובל’ה גמר לתקתק את המאסה שלו, נאנח, התרווח בכסאו, קרא את הטקסט שוב, ולחץ בנחישות על מקש השמירה. זהו, ההודעה נשלחה לפורום, השעה כמעט אחת עשרה בלילה, והגיע הזמן ללכת הביתה. אפילו אחרון העובדים המסורים עזב את המשרד, מסתכל בהשתאות על המנכ"ל, הממשיך לתקתק במרץ אל תוך הלילה. את התגובות יראה כבר מחר. סגר את המחשב, כיבה את האור, וצלצל להגיד שהוא תיכף מגיע, ושתכין קפה, אם לא קשה לה. כל הדרך הביתה נהג, מדמיין את הפרצופים המחייכים הקוראים את סיפורו, מפענחים את השם המפורש המסתתר מאחורי הקידוד אותו המציאו אז, לפני כמעט שלושים שנה, במחנה העבודה בכיתה ט' בכברי. אות ראשונה במקום רביעית, שניה במקום ששית, שלישית מתחלפת באות הקודמת לה באלף בית, וכן הלאה, עד שמתערבבות כל האותיות, וזר לא יכול לנחש את השם. אין לפולש שום סיכוי להבין שכל הסיפור עליו, ומטרתו היחידה, מאחורי החזות הפולקלוריסטית, לתת משימה לחברה. לכו, גלו מי הפולש, נאמר שם בעצם. מי הוא שי אלוני?

כצפוי, הפורום געש. בליל תשבוחות לטקסט המתוחכם, התבדחויות וסיפורי המשך הציפו את הפורום בתגובות. דובל’ה ישב בשבועיים הקרובים, מחייך על כיסאו, שופך אחת לכמה ימים שמן על המדורה עליה שרפו את גופת הפולש הלא רצוי. תוצאות אמיתיות לא היו. מידע נוסף עליו, לא היה לאיש.

שבועיים עברו, וגם דובל’ה התעייף ממנו. כמה אפשר לדבר על מישהו שלא עושה כלום? שורה בודדת, עם כמה פרטים שלא נדבקים, בתוך שלושים שמות מוכרים. כמה פעמים כבר כמעט לחץ על מקש הניתוק במסך האדמיניסטרטור שלו, והתחרט. רק אחרי חודש, כשהסתכל שוב על רשומת הפולש, ראה שהוא נכנס בשבוע האחרון לאתר. הבן זונה קורא את ההתכתבויות שלנו. צריך לתפוס את החרא הקטן, או החראית הקטנה, ולמלוק לו את הראש. בטח איזה ילד שמסתכל על מה שקורה בפורומים של גדולים במקום לשבת ולאונן מול תמונות של ריהנה איזושהי, בריטני משהו או הלופז הזאת, או איך שקוראים להן.

ואז, כמעט חודש אחרי סיפור סבתא אסתר של דובל’ה, כשמעגל התגובות כבר שכך, והחבר'ה עברו לדון באנקדוטה החדשה שהתפרסמה באתר, נוספה תגובה, קצרה וכואבת, לסיפור. "קראתי את הסיפור עלי ונהניתי מאד." כתב הפולש "ורק עכשיו הבנתי שטעיתי והתבלבלתי, מרוב התרגשות למראה השמות היקרים לי כל כך אחרי כל השנים הללו. אז, סליחה, הכנסתי בטעות שם של מרצה שלי מהרווארד. שמי האמיתי, אותו מיד אתקן, הוא גרבר כואב". עשרה יודעי סוד, במקומות שונים בארץ, ישבו נדהמים מול המסך, לא מאמינים למראה עיניהם. הוא זיהה את שמו המוצפן בסיפור של דובל'ה, והצפין באותו קידוד את שמו שלו. אחד אחד, בחדרים החשוכים באמצע הלילה או במשרדי ההי טק שלהם באמצע היום, מול מחשבי הילדים או בחדרי העבודה, הם קלטו את השם שהוא כתב. אביב דורי. האביב דורי נכנס לאתר. אי שם על כדור הארץ, עם מקלדת עברית, הוא ברשת, והוא מעיז להכנס לאתר. מבוכה גדולה נפלה על האתר. שלא כמו כל המקרים הקודמים, בהם נוספו חברים ותיקים מכל רחבי העולם לאתר, הפעם לא היו תגובות בפורום. קודמיו, כל המצטרפים לאתר ובייחוד אלה שחיו שנים בחו"ל, התקבלו בקול תרועה גדולה, בעשרות הודעות וסיפורים משכבר, ומה נשמע ולאיפה נעלמת כל השנים. אביב התקבל בקול דממה דקה. רק הטלפונים עבדו. אף אחד לא השאיר הודעה שכולם יוכלו לקרוא בפורום. בלחישות הם שאלו אחד את השני לאיפה הוא נעלם, ומה הוא בעצם רוצה מאיתנו אחרי כל השנים האלה שהוא נעלם לנו?

יש אנשים שמתפרסמים בגיל שלושים. יש בגיל חמישים. הרוב לא מתפרסמים אף פעם. מעטים מתפרסמים בשנות ינקותם, כמו שירלי טמפל, או בגיל העשרה שלהם, כמו מוצארט. אביב דורי היה לאגדה כבר בגיל אחת עשרה. מאחר שנעלם מחייהם בגיל שש עשרה, נשארה לנצח האגדה, שחיתה ביניהם חמש שנים בלבד.

השנה היתה השנה הראשונה של החבורה בצופים. לכל שכבת גיל היה כינוי של חיה אחרת, וילדי כיתה ה' נקראו עופרים. בכל ט"ו בשבט היה חג גדול לשבט. עשו מסדר גדול, בו כל השכבות צעדו במדי חאקי מגוהצים ועניבות על הצוואר. כל שיכבה וצבע העניבה שלה, עם או בלי פס הבד הדק המקיף אותה. צהובה לקטנים ביותר, אחר כך צהובה עם פס ירוק, כתומה, כתומה עם פס אדום, ירוקה, וירוקה עם פס לבן. כל עניבה מעידה על ותק הלובש אותה ובכירותו בהיררכיה. נוסף לכך היו גם סמלים קטנים נוספים על העניבה, שהעידו אם הלובש הוא מדריך רגיל, או ראש גדוד. רק שכבה אחת, מלאת גאווה, היתה לבושה במסדר השנתי בחולצה לבנה במקום בחאקי. אלה היו הבוגרים, חברי כיתת י"ב, במצעדם הגדול האחרון לפני הגיוס לצה"ל, להלחם בערבים באחת מיחידות ההתנדבות המובחרות.

אחרי מצעד ארוך וחמור סבר, נאומים וקטעי שירה, היו מגיעות שתי גולות הכותרת של כל הטקס. שנה שלמה חיכו לשני אירועים אלה, שלעתים רחוקות הכזיבו. הראשון היה פריצת העופרים למעגל. כל הבוגרים היו משלבים ידיים במעגל צפוף ומלא התרגשות. הילדים הכי קטנים, מכיתה ה', שזו להם שנתם הראשונה במסדר, היו מסתתרים בפינות השונות סביב מגרש המסדרים, ומחכים לאות. היו בודדים מפוחדים שהרחיקו כל כך להסתתר עד שלא שמעו את האות, והיו מגיעים כשכל ההתרגשות נגמרה. והאות ניתן, כאשר ראש השבט היה צועק ברמקול הצרוד "עופרים, העדה, העדה, העדה". או אז היה עובר רחש של התרגשות במעגל הבוגרים. הם היו מהדקים אחיזתם ונצמדים האחד לשני עד כדי חומה אנושית של ממש. העופרים הקטנים היו פורצים בשאגות טרזן, צורחים "הננו, הננו, הננו", כמו שלימדו אותם, ורצים בכל הכח למעגל. כל תפקידם היה לפרוץ למרכז המעגל, ובכך להתקבל לשורות השבט. הבוגרים היו עושים מאמץ גדול למנוע מהם מלהיכנס, אבל רק לזמן קצר. לאחר מכן היו מחקים מאבק, ואז מרופפים אחיזתם. בסופן של מספר התנגחויות עם הזאטוטים, היו נכנעים, ונותנים לפולשים לחדור למעגל, לקול קריאות השמחה של האחרונים.

הדבר השני, החשוב לא פחות, היה משחק הגמר על גביע השבט בכדורגל. לאחר טורניר ארוך, שנמשך מתחילת השנה, היו מגיעות שתי נבחרות, שייצגו את הגדודים המאושרים, שהצליחו לפלס דרכם לגמר הגדול. מגרש האספלט לא היה גדול, ובכל נבחרת היו רק שמונה נערים מלאי גאווה, מושא להערצת כל. בסיום המסדר היו מפנים את המגרש, מצטופפים סביבו, צופים ומעודדים ארבעים דקות של הגמר הגדול. שתי מחציות של עשרים דקות.

באותה שנה, בה היו אביב ובני שכבתו עופרים, קרה משהו נורא. תחילתו בטעות מצערת, וסופו בטרגדיה, שהצחיקה עד מאד את העופרים הנלהבים, ודובל’ה וחבורתו בראשם. אביב היה ראשון לרצים קדימה. במהלך הפריצה למעגל, במסגרת הקרבות הרגילים בנסיון להבקיע דרכם למעגל, הורידה בטעות אחת מבנות י"ב של אותה שנה, את מכנסיו של אביב. הוא מצא את עצמו לפתע, מוקף בעשרות חבריו הקטנים ובעשרות רבות של צופים בוגרים, בתחתונים. במהומה הגדולה לקח זמן עד שמישהו שם לב למה שקרה. אלא שעד שהבחורה, שעשתה את הטעות, החליטה מה לעשות, הספיק דובל’ה להוריד את תחתוניו של אביב במשיכה. בעוד אביב אוחז בכוח בחלקם הקדמי של התחתונים, התגלה לרגע קט, אולי חמש שניות, אולי עשר, עכוזו הלבן לעיני כל. גם זה לא מדויק, שכן במהומה שהיתה שם ראו את המחזה שניים או שלושה ילדים. אולי. אבל זה הספיק. יש אגדות שכמה שניות מספיקות להן. האומלל עצמו לא ראה את הדברים כך. מבחינתו, במשך עשר דקות תמימות, כל הקהל הגדול ראה את הטוסיק שלו בשמש החורפית של ט"ו בשבט.

וכך, בגיל אחת עשרה השתנו חייו של אביב. לא היה ילד אחד בצופים שלא שמע על המקרה, בפרטי פרטים כולל תוספות צבעוניות, מפורטות ודמיוניות לחלוטין. צבע התחתונים שלו, שאיש כמעט לא ראה, נודע לכל השכבה. באותה תקופה כולם לבשו לבן, ותחתונים אדומים, שהביא לו אביו מאמריקה, היו סיבה נהדרת לחגיגה. נקודת חן אחת באמצע עכוזו הלבן, כדברי דובל'ה, או חמש, כדברי ערן. תחתונים מלוכלכים מאחור בגרסא אחת, ומלפנים בגרסת ילד אחר. כל אחד וסיפורו שלו. הטוסיק של אביב הפך לדימוי לכל דבר מגעיל. יותר מכולם עשו ארבעת האחים, החברים הטובים שנקראו כך על שם הלהקה המפורסמת מארצות הברית, מטעמים מהמקרה. דובל’ה, שהיה בעל הכשרון המילולי, כתב חמשירים שחרזו את המילה אביב וחביב, תחת וקרחת, עכוז ותפוז, וכמובן, עין וזין. אשרק’ה, שהיה בעל כישרון אומנותי, צייר את הסיטואציה כמה פעמים, בעיקר מזוויות לא מחמיאות לאביב. קריקטורות אלה היו נתלות בסתר על לוח המודעות במסדרון, עד שהמנהלת היתה מסירה אותן. אביב הלך מושפל מבט שנה שלמה, נצמד לקירות, לא מדבר עם איש. ציוניו ירדו עד כי היה ספק אם יעלה כיתה. לצופים, כמובן, לא הגיע יותר, אחרי המסדר ההוא.

בסוף אפילו ארבעת האחים מיצו את עניינם בסיפור, והוא גווע. לאחר שנה, אביב חזר בהיסוס להרים עיניים ולהסתכל ישירות על הילדים. חזר לשחק מדי פעם עם החבר'ה. אבל משהו בו כבה לעד. מהילד השמח, חברותי ועליז, שעלה למסדר ההוא, לא נשאר הרבה. הוא עשה עם השכבה הרבה פעילויות בארבע השנים הנותרות. יצא לטיולים, השתתף במחנות עבודה של בית הספר, היה בגדנ"ע. אפילו חברה היתה לו, לתקופה קצרצרה, בכיתה י'. אבל זה לא היה אותו אביב. מרבה להתבודד, קל לכעוס. בגיל שש עשרה עברו הוריו לחו"ל, במסגרת שליחות אביו באיזה מוסד ממשלתי, וכשחזרו, כבר היו בני כיתתו שנה בצבא. הוריו עברו לרמת השרון, ועקבות המשפחה כולה נעלמו. היו שמועות מדי פעם. אמרו ששירת בשק"ם או בבקו"ם. נשמות טובות אמרו שהשתחרר על פרופיל רפואי, או פסיכיאטרי. אמרו שעבר לארצות הברית, או לגרמניה. שעשה דוקטורט במחשבים, או בפסיכולוגיה, או בכימיה. שפתח חברה למסחר, או משרד עורכי דין. לא היתה אף פעם שמועה שהתחתן, וזאת היתה גם אפשרות שלא עלתה על דעת איש. כל השכבה התפזרה, ועד שחזרה הרשת והפגישה ביניהם, נמוג זכרו הקולקטיבי. אם ומתי חזר לארץ, מה הוא עושה, או מה מצבו המשפחתי, איש לא ידע. באתר, בכרטיסו האישי, אחרי שהזדהה בשמו המלא, היה כתוב שהוא רווק, אלא מה? גר בהוד השרון. תחת מקצוע היה כתוב "אחר".

ההזמנה נחתה באותה הפתעה של ההודעה הראשונה. חודש אחרי הזדהות הפולש, בלי כל אזהרה, התפרסמה בפורום ההודעה הבאה : "חברי היקרים משכבר. כמה התגעגעתי אליכם. כפי שרובכם יודע, הרבה שנים לא הייתי בארץ, ועכשיו, כשחזרתי, אני שמח להזמין את כולכם למפגש אצלי בבית. למדתי קצת בישול בחו"ל, ואם תסכימו להתפנק קצת אצלי, אשמח. אני מודיע חודש מראש, כדי לתת מספיק זמן להתכונן. לארגן מצב רוח טוב ולהגיד לילדים שלא תוכלו לעשות בייבי סיטר לנכדים באותו ערב שבת. ביום ששי, העשרים לחודש, עשר בערב. הכתובת היא...".

ההכנות למפגש היו נרגשות. "איך לא חשבנו לעשות אותו קודם?" שאל ערן את ירון ואת דובל’ה, בשיחת ועידה לקראת הכנס "כל כך הרבה הודעות בפורום, כבר כמעט שנה, איך אף אחד לא הציע משהו כזה?" בחודש הנותר דובל’ה כמעט צם. כל ערב עמד בפרופיל מול המראה הגדולה בחדר השינה, מודד בדאגה את גודל הכרס, משכנע את עצמו שיש שיפור. ירון התחיל שוב לרוץ, לשמחתה של אישתו, שאמרה לו כבר מזמן לקחת יותר ברצינות את אזהרותיו של הרופאים לגבי פעילות גופנית ורמת הכולסטרול. אשרק’ה שמח על רעמתו השחורה, שמיאנה להידלל או להלבין. ערן הסתכל במראה לפחות פעמיים ביום, חושב סוף סוף לצבוע את השיער, כמו שרצה לא פעם. למה רק לנשים מותר? רק איתן לא הקדיש כמעט זמן להכנות. חוץ מהדד ליין של הפרוייקט לא הטריד אותו דבר. לא היה לו מושג אם יהיה לו בכלל זמן להגיע. "נבוא ביחד" ניצח דובל’ה על שיחת הועידה "אפילו שלא כל כך נוח, אני אאסוף אתכם בדרך. ובלי בנות זוג, אוקי?" החברים היססו, אבל הופתעו מהסכמתן המהירה של בנות זוגם להישאר בבית. כאילו הסכימו ביניהן לתת לבנים ערב נוסטלגי חופשי מנטל ההווה. וכך עצר הוואן של דובל’ה בשעה עשר וחצי, איחור מכובד אך לא מעליב, לפני ביתו של אביב.

"שיחק אותה, אביב," אמר ערן כשדובל’ה השתחל בין כלי הרכב החונים מול הבית "בית משהו משהו, מה אמרתם שהוא עושה?" לאיש לא היתה תשובה. "כתוב אחר. זה מין מקצוע חדש כזה." אמר דובל’ה, והדף את הדלת הכניסה. הדלת הרחבה לא היתה נעולה, והם נכנסו בשורה רוחבית, כמו חבורת אקדוחנים במערבון, עוצרים בפתח לסקור את הקורה בבית. גבר גבוה, מרשים, עטור שיער שחור חלק, שזור במעט מאוד לבן, שומר על גיזרה כמעט נערית, לבוש במכנסי ג'ינס שחורים וחולצה אדומה ספורטיבית, עלה בחיוך רחב בשני דילוגים את שש המדרגות לקבל את פניהם. נדרש הרבה מאמץ לקשר בינו לבין הילד שעזב אותם לחוצלארץ לפני שלושים שנה. "גבירותי ורבותי!" היסה אביב בקול בס את שלושים האנשים המבוגרים שהתגודדו בסלון הרחב "קבלו את ארבעת האחים!" קריאות התלהבות נשמעו, מלוות בשריקות התפעלות וצחוקים. כאילו קפא הזמן, הם עדיין מותג. בלחיצות ידיים הוביל אותם אביב אל האורחים האחרים, דוחף לידיהם בדרך כוסות בירה ענקיות. הם הסתובבו, לוחצים ידיים, מסתירים בקריאות שמחה וחיבוקים את הבחינה שהם עושים האחד לשני. "איזה יופי את נראית רינהל'ה!" אומרים בקול גדול, ולעצמם "ומה פשר הצבע הצהוב הזה שצבעת את השערות. את נראית כמו פאנקיסטית בת ששים.". "פרויקה. פרויקה, לא להאמין, פרויקה. איך שאתה לא השתנית!" ולעצמם "אותו חיוך אידיוטי של גיל חמש עשרה. מתי תתבגר כבר?". "שאני אמות אם זה לא מנחם הקטן. לא השתנית בכלל!" ובעצם "חוץ מחמישים קילו שהעלית." .

הערב קלח בנעימים. קבוצות קבוצות הם עמדו, מלהגים סיפורי עבר, משלימים פרטים חסרים. איפה עובדים? איפה גרים? כמה ילדים? נשוי או גרוש? אלמן, לא להאמין, נורא מצטער, איך זה קרה? באיזה תפקיד? כל הכבוד. נכדה בת חצי שנה? אני משתגע, את סבתא? את צוחקת עלי? אף פעם לא ידעתי שסבתות יכולות להראות כל כך טוב. נחמד נורא מצידך, אבל לא צריך להגזים. גם אביב, כך למדו, כבר כמעט סבא. גרוש אומנם, והבחורה הצעירה שהסתובה היא לא בתו, אלא חברתו לחיים. הילדים כבר גדולים. הבן הגדול גר איתו. השניים האחרים עם אישתו. יחסי גירושים פנטסטיים, אמר, אם הייתי יודע שככה אפשר להסתדר איתה, אולי בכלל לא היינו מתגרשים. למרות שאז, הוסיף בקריצה, לא הייתי מכיר את נלי. וגם החברה בה הוא עובד מאד מצליחה. היה כבר מנכ"ל של שתי חברות, אבל עשה אקזיט בזמן, בשיא הגיאות. סתם מזל, הוסיף בצניעות אגבית. עכשיו חזר לעשות מה שהוא הכי אוהב – להיות סמנכ"ל טכנולוגיות של חברת היי טק בצמיחה. וכמובן, הוסיף בחיוך, מלטף את ראשה של הנערה שחורת העיניים וחלקת השיער, לגלוש בים ולעשות סקי עם נלי החמודה.

לא עבר זמן רב, ובטבעיות, כאילו עצר השעון מלכת, התקבצו כולם סביב ארבעת האחים. דובל'ה עמד במרכז, מספר סיפור אחרי סיפור. סגנונו המשעשע, שנון וקולח חזר וכבש אותם. הכביסה שלא התייבשה אף פעם לאישתו של "כמה עולה בונבון בגרוש?", הזקן מהקיוסק בפינה. הגיר הלח, שגברת ברקו, המורה הרומנית האימתנית לפיסיקה, לא הצליחה לכתוב בו אף פעם, עד שהתחילה להביא גירים מהבית. החתול המת, שהיה תלוי על העגלה של "מוישלה, אפשר ביגל'ה יבש?". שייקה המדריך המחוצ'קן, שסחב לבד את כל הסנדות למשאית, שבכלל לא יצאה לטיול שלהם. דובל'ה מספר, וארבעת חבריו תורמים צבע לסיפורים. בזה אחר זה קמו לתחיה, בתיאוריו מלאי החיים של דובל'ה, חייהם משכבר. מעגל של בנות מצחקקות עמד סביבו וסביב ארבעת חבריו, שנותיהן נושרות ככל שהסיפורים ממשיכים. אין ספק, הם עדיין מותג.

בהפסקה בין סיפור למשנהו, אחרי חצות, היסה אביב את הנוכחים. "יש לי הפתעה" הוא אמר "אני יודע שחשבתם שבאתם רק להיפגש, אולי לשיר קצת שירי מולדת כמו פעם, ולזלול קצת. אבל, הכנתי משהו לזכר ימים עברו.". הוא כיבה את האור בסלון, והשאיר רק אור חלש שבקע מהמטבח. "שבו," הוא ביקש, מצביע על המזרונים הפזורים לאורך הקירות "בחיאת החמישה, שבו. אתם, דובל'ה, אתה, אם אתה מתיישב, כולם יושבים אחריך. מילה שלי. כולם מוכנים? רואים טוב את המסך?" שאל. האיכות המעולה של המסך הענק הפכה את השאלה למיותרת. כשנענה בשתיקה, הפעיל את הלאפטופ.

"סרקתי כמה תמונות מהעבר, והכנתי מצגת קטנה. אני רוצה לנסות לתאר קצת איך אני זוכר את ילדותנו." פתח בקול צוהל, מציג את השקף הראשון "אני מבקש סליחה מראש על כי כל התמונות, כמו הזיכרונות שלי מהשכבה שלנו, נגמרים בגיל שש עשרה. אז, כפי שכולכם זוכרים, לקחו אותי הורי המרושעים לגלות אמריקה." תמונה של ארבעת האחים, כפי שקראו לדובל’ה, ערן, אשרק’ה, ירון ואיתן כל השנים. אשרק’ה הצטרף רק בכיתה גימל לחבורה, ואת השם שלה לא החליפו. כולם ידעו מי היא להקת ארבעת האחים. חמישה ילדים, עומדים במכנסי חאקי קצרים, כיסים בולטים מהמכנסיים, עם כובעי טמבל על הראש, כנראה מעל בקעת הארבל, על פסגת קרני חיטין. בלוריות מתנפנפות מתחת לכובע, והם מחבקים איש את רעהו ומחייכים למצלמה. הוא הוסיף כתובת לתמונה "חמישה אחים על שתי קרניים". "גדול." לא היה דובל’ה להתאפק "באיזה סורק השתמשת? זה האקס ששת אלפים החדש?" אביב לא ענה. רק חייך, והעביר לשקף הבא. הכיתוב היה "ארבע אימהות, שלושים שנה הפרש, כלום לא השתנה.", והתמונה היתה התמונה המפורסמת, אותה החזיק כל בן בשכבה בארנק, והציץ בה בסתר בשקיקה בכל הזדמנות. אורנה וסמדר, עמית, מיכל ואורית עומדות בבגדי הים שלהן, ניצני שדיים קטנים עד בינוניים מעטרים אותן, מחייכות באושר תחת זרם המים בו הישקה אותן המדריך. "מי צילם את התמונה הזאת?" רעם איתן, גובר על קולות השמחה "ומי חילק לכולנו עותקים?" "ערן. לדעתי ערן. מוכרח להיות ערן" גבר גם דובל’ה על הרעש. "ככה אני זוכר אותנו." אמר אביב, מתעלם מההפרעות. הוא המשיך להעביר תמונות, מוסיף כמה מילים משלו, בכיתוב על התמונה, או בעל פה תוך הקרנתה, לכל אחת מהן "זוכרים את הטיול למוחרקה. זה הקטע במים בו כולם נפלו, חוץ מאלה שלא נפלו, או פחדו מהמים, ודובל’ה עזר להם ליפול. זוכרים? וכאן תפוחי האדמה המפורסמים, שאלכס החליט לעשות מהם פירה ברגלים יחפות, במסע הגדנ"ע הראשון שלנו." לכל תמונה היה לו הסבר, שלווה בצחוק גדול של הקהל. "מאיפה יש לו את כל התמונות האלה?" לחש ערן לירון "את התמונות מבית הספר אני מבין, אבל בכל המקומות האלה, של הצופים, הוא בכלל לא היה? מי נתן לו עותקים? מתי הוא צילם את כל השאר? אפילו לי אין חצי מהן. לא להאמין הבחור הזה." סיים, מניד בראשו לעבר הגבר הגבוה העומד ליד המקרן.

"אני מגיע כעת לכיתה יוד." אמר אביב. כמעט עשר דקות עברו "אל תדאגו, עוד מעט המצגת נגמרת, כי אחרי כיתה יוד יש לי רק תמונות של חבר'ה מאמריקה, שאתם ממש ממש לא מכירים." רחש של מירמור עלה מהקהל "חבל, היית אומר משהו, הייתי מביאה ערימה של תמונות שסרקתי למחשב, ומראה גם כן." התלוננה טובה. "לא נורא, פעם הבאה, אצלי, תראי כל מה שאת רוצה." רעם דובל’ה בתשובה, גורף צחוקים כרגיל "וגם, אני מבטיח, מה שלא תרצי." תמונה של מר דגני הופיעה, וכל הפורום געש. על התמונה היה כתוב "לזכרו של האיש שחשב שדובל'ה יגמור הומלס." אביב חיכה דקה, לחץ על מקש העכבר והתמונה, לקול מחאות הצופים, התחלפה.

תמונות המורים המיתולוגיים, יושבים בכיסאות התלמידים, התחלפו בזו אחר זו, משתלבות בתמונות בני העשרה המלמדים במקומם ב"יום התלמיד" השנתי. היום לו חיכו כל השנה. לכל תמונה צירף אביב, שזכרונו היה מדהים, משפט מפתח מפורסם של המורה. "איפה התמונה שהעמדתי את גברת ינאי בפינה, אני רוצה לדעת?" אשרק'ה התבדח כאילו היה יום התלמיד לפני שבועיים. בסוף המצגת, לסגירת המעגל, אביב חזר על תמונות ארבעת האחים וארבע האימהות, ומיזג אותן באפקט גרפי. סיום המצגת התקבל במחיאות כפיים סוערות.

"ועוד הפתעה קטנה הכנתי לכולנו, בעזרתו האדיבה של ידיד שלי, שישאר עלום שם היום," הרים אביב את קול הבס שלו, והפעיל מצגת נוספת. ההפתעה היתה גדולה. תחילת המצגת התקבלה בשקט, אבל קולות הצחוק והשמחה גברו ככל שהתקדמה. הוא עשה פוטו מונטאג' מתמונות נוספות באלבום עם תמונות עדכניות. דובל'ה בשחור לבן, מכנסים קצרים, מחבק את טובה, שהיתה חברתו אז, שניהם מחייכים למצלמה. לאט לאט פניהם מטשטשים ומופיעות תמונותיהם בהווה. "מאיפה השגת את התמונה הזאת?" לא יכול היה שוב דובל'ה להתאפק "זאת חדירה לרשות הפרט." שקט השתרר. דובל'ה פגוע הוא דבר שלא הכירו. אבל אז הוא הוסיף "מילא היית מצלם את המאהבת.". כולם השתוללו מצחוק. הוא כמעט הצליח לסדר את החברה. הוא בכלל לא נפגע "אתה מיספר, משהו!" "בפגישה הבאה" המשיך אביב, כשנרגעו, מעביר לתמונה הבאה "הפגישה הבאה תהיה מוקדשת לתמונות של מאהבות. מבטיח. ומאהבים, בסדר אורית, גם מאהבים." בזו אחר זו עברו תמונות עבר של כל הנוכחים, כשהשחור לבן מתחלפות בתמונות צבע עדכניות. הניגודים היו כל כך יצירתיים ומצחיקים, והכיתובים כל כך מקוריים, עד שאביב נאלץ להבטיח בשבועה לשלוח לכולם את המצגת ב-Email. מטח מחיאות הכפים בסוף המצגת הזאת היה חזק מזה שליווה את קודמתה.

זה באמת היה נפלא. כולם חזרו כעת להתגודד בקבוצות קטנות סביב אביב, משבחים אותו על המצגת ומנסים להבין איך יצר אותה. עוד שעה ארוכה עמדו כך, שותים, מקשיבים לאביב שסיפר על התקופה בחוצלארץ ועל העבודה שלו ועל נלי. היה צריך לחלוב ממנו את המידע, אבל לבסוף הוא סיפר. אחר, בטקס ארוך, מתקשים להפרד אחד מהשני ומהמארח הלבבי, עזבו. גם ארבעת האחים נפרדו בלחיצת יד אמיצה מאביב, מבטיחים, מעכשיו, לשמור על קשר.

הדרך חזרה היתה ארוכה וחשוכה. בהתחלה ניסו לשחזר רגעים מהערב. מישהו הזכיר תמונה מהמצגת, וכולם צחקו. אחר דיבר על השומה הגדולה שגידלה שרק'ה, והם נחרו מרוב הנאה. גם הכרס של יפה הצחיקה אותם. לאט לאט השתתקו חמשת הגברים, ושקעו איש איש בעצמו. דובל’ה התרכז בנהיגה בלי להוציא הגה. איתן הסתכל על צללי העצים בצידי הכביש. אשרק’ה לא הוציא מילה. ערן עקב אחרי הירח המסתתר ומתגלה חליפות בין העננים. ירון נרדם בהרצליה, ולא התעורר עד שדובל'ה העיר אותו ואמר שהגיע הביתה. אחד אחרי השני הוא הוריד אותם, איש איש בביתו. אשרק’ה היה האחרון. הם נסעו כברת דרך ארוכה, חוצים בשקט, בחושך, יישובים ערביים חשוכים, וקיבוצים מוקפים בגדר מוארת. ליד הבית של אשרק’ה הוואן עצר. השעה היתה אחרי שלוש בבוקר, והם היו עייפים.

"אני לא יודע מה איתך, אשרק’ה," סיכם דובל’ה את הערב "מבחינתי, יש כאן סגירת מעגל." הוא חיכה לתגובה, אך זו התמהמהה "הרגשה של מיצוי. היה נחמד, עם הדגש על היה," אשרק’ה שתק "אני לא יודע מה אתה הולך לעשות." אשרק’ה עדיין לא ענה "לי יש רק דבר אחד ברור."

אשרק’ה חיכה להמשך דבריו של דובל’ה בדומיה.

"אני מבחינתי, גם אם זה הדבר היחיד שאעשה הלילה, אני עם האתר הזה גמרתי. עד הבוקר הוא עף מה-Favorites שלי." דובל’ה אמר "שאביב ינהל אותו מעכשיו."

אשרק’ה לא ענה. רק הנהן בהסכמה, פתח את דלת הוואן, ונכנס בצעד עייף לביתו.

מה דעתכם על הסיפור ? השאירו תגובה :)

תגובות ללא פייסבוק 

תוסף התגובות עם פייסבוק הוסר בשל תקלות טכניות נמשכות, עימכם הסליחה...

בבקשה (!) השאירו שם מלא וכתובת אימייל בכדי שאדע מי אתם. אפשר אפילו להוסיף תמונה בלחיצה על הדמות.

© 2018 כל הזכויות שמורות לאלדד אילני.